יום שלישי, 27 בינואר 2009

מגדל זוהר - שור ענתבי עונה לאליעז כהן בשיר


 

הַמִּגְדָ ל הַזּוֹהֵר מתוך הספר "מִרְפֶּצְעֶת – בית, ארץ ושמים", העתיד לראות אור

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הָאֲדָמָה

מַצְמִיד רֹאשִׁי לְבִטְנָהּ הַחֲמַרְמַרָה הַמַּרְגַּעַת  

אוּלַי מַשֶּׁהוּ עוֹד רוֹגֵש בָּהּ

הַנְּמָלִים בְּטוּרֵיהֶן תָּמִיד נוֹסְעוֹת שָׁבוֹת וְחוֹזְרוֹת נוֹשְׂאוֹת דְּבַר מָה

לֹּא מוּדָעוֹת לַתְּנוּעוֹת הַמְּאַיְּמוֹת הַכַּבִּירוֹת

הַשֶּׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת אֶת הַבָּשָׂר הַצָּמֵא כָּמְהָה לְחִבּוּק

וּכְבָר אֲנִי חוֹבֵק אֶת הַיָּחִיד הַחוֹלָנִי

הַכַּדּוּר הַכְּחַלְחַל בְּאָזְנָי אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים

מְרַקֵּק לֵחָה צְהֻבָּה חוֹלָנִית

רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ דְּבַר מַה בָּרִיא

אַךְ שׁוֹקֵעַ בַּהֲזָיוֹת מִן הַמָּסָךְ הַכְּחַלְחַל הַפְלוֹרוֹצֶנְטִי אֶל אַשְׁמוֹרוֹתָי

וּבְאָזְנָי מַנְגִּינָה צִלְצוּל מְלָאכוּתִי

טוֹקָטָה רְבִיעִית בַּעֲלַת אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִים

עוֹלָה מִן הַיָּם

גּוּפָהּ מְעֻוָּת מְשֻׁבָּט

וְהַיָּם אַחֲרֶיהָ יַעֲלֶה יְכַסֶּה עָרִים שְׁדוּפוֹת חֲלוֹמוֹת חֲרֵבִים

וְסַעֲרוֹת כְּפוֹר מֻגְלָדוֹת וְאַחֲרֵיהֶן רוּחַ קָדִים בִּשְׁבָט מְשֻׁבָּט

צָמוּק וְשָׁדוּף עַד לְשַׁד נִשְׁמָתי עַצְמוֹתָי

אֶגַּע בַּשָּׁמַיִם סוֹף-סוֹף

עוֹמֵד עַל מִגְדָּל בָּלוּל בִּלְשׁוֹנוֹת חֵץ הַמִּתְבַּלְבְּלוֹת זוֹ בַּזוֹ

לְשָׂפָה אַחַת שְׁסוּעָה מְדַמֶּמֶת שְׁטוּחָה צַוְחָנִית

סוֹף לְכָל זֶה עוֹד מְעַט יָבוֹא

אַבִּיט לַמֶּרְחָק עַל מִגְדְּלֵי הַבַּרְזֶל הַבֶּטוֹן הַזְּכוּכִית עַל גַּגּוֹת אֲדֻמִּים כִּכָּרוֹת

זְרוּעוֹת בְּדֶשֶׁא פְּלַסְטִיק מְגֻרְעַן

הַיָּם שֶׁיָּצִיף אֶת חוֹמַת הַמָּגֵן בְּאֵינְסְפוֹר טִפּוֹת

דִּמְעוֹתָי יְפַקּוּ אֶת עֵינָי מוּכָנוֹת לְאִדּוּי

אֹשֶׁר וָחֹם יִתְפַּשְּׁטוּ עַל רִיסָי הַנִּכְוִים

פָּנָים צַוָּאר מְלֻטָּפִים

הַבֶּטֶן הַמְּעֻסֶּה וּלְמַטָּה תְּשׁוּקָה בְּאַהֲבַת אֱמֶת

אָכֵן אֲנִי נוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם הֵם יָרְדוּ אֵלֵינוּ הוּא יָרַד הָאֶחָד

הָאוֹר הַזּוֹהֵר הַמַּבְהִיק מִן הֶעָנָן קוֹרֵא

בְּמִלָּה אַחַת זָרָה – נַגַסַאקִי

אָכֵן הוּא יָרַד

הָיָה הוֹוֶה יִהְיֶה

"הַכֹּל נָפוֹץ עַל הָאֲדָמָה הַקְּרוּנָה" (מדרש הים, ד"מ המתחיל מגדל היה על הים)

משירי השואה הבאה / אליעז כהן -שיר לרגל יום השואה הבינלאומי (27 לינואר)

משירי השואה הבאה / אליעז כהן

 

 

*

וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ בָּהּ יָמִים רַבִּים הָלַכְנוּ

הָלוֹךְ וְזָלוֹל הָלוֹךְ וְסָחוֹר הָלוֹךְ

וְסָרוֹר וְסָבוֹא וּמָרֹה וְלֹא נֵדַע כִּי בְּרֶגַע

תִּגַּע אֵלֵינוּ הָרָעָה

 

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

        וְאֵין הָרִים

וּכְבָר נָגְעָה רָעָה נָשְׁקָה רַכּוֹת פִּסְגוֹתֵיהֶם נָמַסּוּ נָזְלוּ כְּדוֹנַג הִתְמוֹגְגוּ

         גְּבָעוֹת כִּבְקָעוֹת

גַּם רִבּוֹאוֹת הֲמוֹן צִבְאוֹת אָדָם

אֲנָשִׁים עִם נָשִׁים עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת זְקֵנִים וָטַף

    נָזְלוּ הָיוּ לִנְהַר

       הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תָּזוּב הָאָרֶץ מֵחֵלֶב בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לֹא תִּהְיֶה פְּלֵטָה בְּהַר יְרוּשָׁלַיִם

 

*

אוּלַי נָבוֹא, אֲנִי וְאַתְּ, בַּמְּחִילוֹת בְּעֶצְיוֹן

  בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא נֵדַע כִּי אַחֲרוֹנָה

   פִּתְאֹם, בָּאֶמְצַע, הַתְּשׁוּקָה

       תַּעֲמֹד לָנוּ

וּבְרֶגַע נִמַּס יַחְדָּו בָּשָׂר וְחֵשֶׁק וּנְשָׁמָה

          הַיְלָדִים יָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ

 

 

*

וּנְהַר הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ יָבוֹא יְבַעְבֵּעַ אֶל יְרוּשָׁלֵם הָעִיר

  טִפּוֹת-זְהַב-כִּפַּת-הָהָר יָבוֹאוּ בּוֹ בְּאַלְלַי

הַר-זֵיתִים יִזַּל שְׁמָנִים וְשַׁיִשׁ יִבָּקַע בְּאֶמְצָעוֹ

              בְּלֹא קוֹל

 

*

בַּשּׁוֹאָה הַבָּאָה נֵשֵׁב, שְׂרָפִים, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

      וְנִסְפֹּר יְהוּדִימְנוֹדְדִים

 

 

*

כִּי-צִפּוֹר-הַשִּׁיר תֵּחָרֵךְ בִּמְעוּפָהּ וּפִי

     הָאָרֶץ יִסָּתֵם מִזַּעַק

חַמָּנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת תָּדִיר רֹאשׁ יַרְכִּינוּ

וְיָד יְבֵשָׁה תְּשַׁלַּח הַגֶּפֶן לִפְרֹךְ בְּאֵפֶר

                   הַשָּׁמַיִם

וְכָל הַחַי בְּזוֹ הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

   וְהָיָה כֵּאלֹהִים:

 

תָּכֹל, שָׁקוּף וַאֲוִירִי

 

 

חורף תשס"ט

יום שני, 26 בינואר 2009

שיר מאת גלית דהן קרליבך

התפכחות

 

גלית דהן קרליבך

 

 

היין תסס בשרירים

במרתפי הנפש כבר החמיץ.

כשנשמע הבזזזז -שוויק -בום,

התפכחנו.

 

טוב שיהיה לו, לשיכור תוסס,

מקום להניח את הראש.

מקום להניח את הראש,טוב,

גם לשיכור מתנדנד.

 

שנות שיכורים ארוכות חולפות.

אנחנו בשלנו.

מתפכחים.  

יום ראשון, 25 בינואר 2009

מסה מאת גלית דהן-קרליבך

שדרות

גלית דהן קרליבך

איש מגיע הביתה, רואה אישה מול שני כובעים. לנסוע או לא לנסוע. האיש אדיב ונעים גם נוכח המטורפות הרגעית של זוגתו ,ואומר: 'אני איתך, לאן שתלכי'.
ועכשיו כל התייעצויות הטלפוניות המתבקשות: אל תיסעי. תיסעי, זו המשפחה שלך. אל תיקחי את הילדה. תלכי עם הלב. תלכי עם הרגש. ולכי תעשי את זה כשהלב מפחד ורוצה לנסוע לעיר הולדתו. לבית גידולו.
סבתי לא פותרת לי את המצוקה. בנתי. היא מתלטפת לי בטלפון. 'אם את לא פוחדת- בואי'. להזמין היא לא יכולה. כל הזמנה היא פתח לגורל הארור. הדמיון ארור גם הוא: טילים שנוחתים באמצע ארוחה, זנבות עשנים ברחובות, פחד בעיניים, וממולו, באגף הרפתקה: שדרות של אבנים משתלבות, אולם כדורגל ישן, אוכל ,הרבה אוכל טוב, וסיפורים, כמה שאני רק רוצה.

הדרך לשדרות רצופה במספרים. שלושה עשר פיתולים של כביש הודיה. גבעה 113. גדוד 54. גדוד 52.
הנה כאן, בין שרידי הכפרים, למדתי לקטוף סברס עם פחית שימורים. הנה שם ,בתעלה שמצידי הכביש התהפכנו כל המשפחה, כשמשאית מעזה דחקה אותנו אל השוליים.
ממשיכים לנסוע, ולא הרכב הוא שדוהר. הלב, הלב מדהיר את המכונית, מגמיא אותה על פני הכביש, ולא עוצר.
האוויר נעים, ויש אשליה דקה של אביב. אפשר לעצום את העיניים ולהתפתות לציוריות: התאדמות הכלניות בגבעה שמול בית הקברות. חורשת איבים צומחת ליער עבות וכהה.
הכניסה לשדרות, אני כבר משלימה עם העובדה שכמו כפתה עצמה עלי, שכאן אבלה את השבת. האם תהיה זו שבתי האחרונה?
בבית של סבתא, אני משוחררת לגמרי. נתונה ליד הגורל. פה אחיה ופה אמות. 'הכול כתוב, בנתי, הכול'.
שכנים מופתעים מנערים את ראשם בתנועת היזכרות ואומרים: הבת של יהודה. אמיצה, הם קוראים לי. וכל החששות והפחדים וההגרלות נשטפים. אני אמיצה. הגעתי לבקר את משפחתי.

לרגע, אפשר למרוח שטויות חינניות של פולקלור הילדות שלי על הקנבס: השוק של יום אלף, בית הכנסת שבו יושבים בריבוע,כמו בבתי הכנסת הקדומים, ערק עובר בחשאי בין המתפללים האחרונים, ולמעלה,בעזרה,נשים מחסלות חשבון בעזרת סוכריות. חמולות חמולות ישובות במרפסות, בשבת של אחר צהריים עם תה עוגות ופיצוחים. עונות רודפות את דמיוני: שלוליות החורף שמעמיקות לנהר. קיץ שכולו בריכה. אבל הקנבס נקרע באחת. צבע אדום מורח את כל השטויות החינניות, ומעכשיו: שום משחקי דמיון ושום געגועים , רק לרוץ ולחפש מחסה. במומחיות שנבנתה במשך שנים מסבירים לי: יש עשרים שניות, במקרה הטוב. זה המון זמן, ואם את לא מאמינה אז תספרי עד עשרים ותראי מה את יכולה לעשות בעשרים שניות. ולא להתחבא ליד חלון או מראה בגלל הזכוכיות, תיכנסו לחדר הכי פנימי של הבית, בשכיבה. ולא לשכוח להישאר שכובים גם לאחר הפיצוץ.
שדרות היא עיר לא ידידותית לדיסקלקולים. כולה ממוספרת. בכניסה המערבית מצוין מספר הקסאמים שפגעו בעיר- מעל 6000. היא נמצאת שמונה קילומטר מנתיבות. ארבעה אווירית מבית חנון. עשרים שניות. בעשרים שניות אפשר לשתות לרוויה. בעשרים שניות אפשר לקפל עשרה בגדים. בעשרים שניות אפשר לשמוע התחלה של דיסק. בעשרים שניות אפשר לקרוא פתיחה של ספר. תשכחי את כל מה שאת יודעת על זמן, תרימי את הילדה ורוצי כבר, למען השם.
האנשים פה פיתחו מידה של אקוסטיקה: כששומעים פיצוץ חזק, יודעים שהשיגור נעשה מבית חנון, כשהפיצוץ לא נשמע או נשמע בקושי, סימן שהחיילים שלנו בפנים, והקסאמים משוגרים מג'בליה.
אנחנו מתכוננים לצאת, ואת אזהרות ה"לא יוצאים בראש רטוב" ותשימי על עצמך משהו, קר", מחליפה ענייניות: במקרה של אזעקה להשתטח ליד קיר, ואם אפשר להיכנס לבית. כולם כבר רגילים, אולי עוד מהמימונה.
אנחנו הולכים בשדרות. עיירה של סב טקסט מתמשך. בכל רגע יכול לקרות משהו שייתן כותרת בעיתון: "בת המקום התעקשה לנסוע ומצאה את מותה". מגרש הכדורגל מלא בשחקנים. מהטריבונות קהל גברי מריע. שישי נורמאלי ,כביכול ,אבל משני צדדי המגרש מתגבהות בטונדות, כמו שלושה סימני קריאה.

הולכים. מזיגה של עיר וכפר יחד. כל היתרונות של עיר. כל היתרונות של כפר. בתים נמוכים לצד בתי קומות. אנשים מוזרים ותימהונים מתקבלים בברכה לצד אלו הנורמאלים.
שדרות לא מרגישה גיבורה, והיא לא פונה לטיעוני 'אנחנו הגב של תל אביב'. שדרות רוצה לחיות, כרגיל. כאן, התחושה אינה של אשם. אלא של אחריות. האשם מזמן כבר נמסך ברקע העשן של העיר והאחריות גוברת: לאן לשלוח את הילדים. האם להקשיב לנבואות לב? כמו שסיפר לי בן דודי, ילד בן 12, ששלשום הוא הרגיש שאסור לו ללכת לבית הספר וכששינה את הדרך, אכן נפל קסאם, בדיוק במקום ההוא. כל תנועה מחושבת . גורלית.וכל רגע צובר נס. אותו נס בגללו הממשלה יכולה להמשיך בשלה, כמו שר הביטחון שהגיע בשקט, לשבע דקות, ומלמעלה, כך סופר לי, זמזמו מסוקים .
שדרות. במוסף של ידיעות הביאו לדוגמא את השכנים הקיבוצניקים ש"נושכים שפתיים" ,ש"לא צועקים,וודאי לא כמו בשדרות". פערים חברתיים שהיו אי אז בשנות החמישים לא נסגרו גם היום. אולי לאנשים שבחרו במקום יישובם והתווכחו ונאספו ולהטו לטובת המקום, אולי לאנשים כאלו אין צורך בצעקה. ובשדרות חשיקת שפתיים, לצד הנשיקות, ההלוויות הססגוניות והסיפורים המיתיים, נשיכת שפתיים פשוט אינה מתאימה. שפת גוף שאינה מוכרת, איפוק שאינו מתורגל.


בשדרות אין אמרנו לכם. כי אם היה , אז גם לא הייתה עלייה. אין אם. לו היה כזה, הייתה נשארת משפחתי במרוקו לצד הערבים שביקשו מהם להישאר. לפני העלייה ,השכן הערבי כרת ברית עם סבי: "אם הפלסטינים יילחמו בכם, אני ואתה לא נילחם אחד נגד השני". בשבועה.
משפחתי, ולא רק היא, אינה מן המפגינים. הולכים מהפרט אל הכלל, ולא ההיפך. הם מנקים את הבית ומזמינים מזנון חדש ורושמים את הילד לחוג כדורסל, ומקיימים אירועים, ורק אותנו ,את אלו שערקו עוד מזמן הם לא מזמינים. הם לא צריכים אותנו על המצפון אם יקרה משהו. וכשאנחנו מגיעים, הם מוודאים כל הזמן שאנחנו בסדר ולא מפחדים. כל תזוזה של כיסא, כל עצירת נשימה של מקרר מדוממת שיחה. האם נפל קסאם? האם נשמעה אזעקה?
לסבתי נמאס מלנדוד בכל הארץ, גם אם מדובר בלנוע בסך הכול לעיירה השכנה,נתיבות. חלק ממהגרי נתיבות, מספרים על הניסיות של נתיבות בזכות הבבא סאלי, אבל לאחר שהחמאס הראה שיש לו מה לומר גם בנתיבות, הניסיות מתמוססת ונותרת יריעת מציאות חזקה ואטומה מאוד. משפחתי לא רוצה לנדוד. היא לא חפצה במלונות של גאידמק,לא מעוניינת במגורים באכסניה, נמאס לה לנטות את האוהל. היא רוצה את המיטה שלה והאוכל שלה, והיא רוצה לארח כמו שרק היא יודעת: עם חום ואוכל אמיתי -לא כזה שמשורטט על קנבס. בלי מילים של גבוהה גבוהה. בלי ימי פקודה וגבורה נוסח גוש אמונים ובלי השתטחות על אדמה. פה, אם השתטחו, זה היה בשביל למרוח את האספלט.

שפה היא כל עולמו של אדם, כתבה סופרת חכמה. ואכן שפתם של האנשים כאן מושפעת מ"המצב". כאן לא מתפוצצים מצחוק, ואין חתונה פיגוז, ואולי אישה אינה פצצה כי אם יפה. המלחמה עושה משהו למילון המקומי, וכשמישהי מבקשת מדודתי ש"תעשה לה צבע אדום בשיער", האסוציאציות לוקחות היישר לגדר של בית חנון.
יש משהו שואב בעיר שהיא ההיפך מעיר כמו ירושלים. בירושלים,תמיד אני חשה, אדם יכול להשיל את עצמו ולהתחפש. בשדרות השאיבה היא מוחלטת. להידמות למשפחה, להשתרש. כאן נמצא האוכל הכי עתיק בעולם. בלי אותנטיות מזויפת של שפים ומסעדנים.
בשדרות נמצאת כל המשפחה המורחבת שלי. סעיפים גדולים ממנה חולקו בין שאר חלקי הארץ, ממטולה ועד אילת כולל מה שבדרך. שלושה מדודיי עברו לנתיבות. אחת מהן תיארה לי את המעבר: "כבר הרגשתי שאין לי לב יציב וקבוע, אלא בועת ג'לי שדופקת בפראות. עכשיו, כבר כמה חודשים שיש לי אגרוף קשה בפנים. בהתחלה לא נתתי לילדים ללכת לגן המשחקים לבד, אחר כך כשזה קרה התפלאתי". כמה מהר אדם מתרגל למלחמה.


כשאני שואלת אנשים אם הם אוהבים את שדרות, ניכר שהשאלה לא נוחה להם. במקום להתעפעף לי, הם נותנים לי סדנת כתיבה טובה, ומדברים בפעולות, בלי מילים נבובות: בית הכנסת, שורשים, משפחה,כל עולמם נמצא כאן. הם צוחקים: "אפילו האוכל שלנו אצלכם בירושלים נהיה אדיש."
בעצם, הם מוותרים על השיכרון האידיאולוגי זה שמסמם ומטשטש, זה שהופך אנשים שרוצים לחיות ולעבוד לגיבורים של העם, זה שמקדש כל שיטה. הם מוותרים על השיכרון הזה, וחיים בכאב של חוסר העמדת פנים.

בערב שבת, וויכוח מתורגל בתיאטרון הוויכוח וכל אחד תופס לו את הצד והדעה שלו, וכמו שחקן הוא יורה את שורותיו. האם היה צריך לפנות את גוש קטיף?
סבתי מתהרהרת: זה שלנו,הכול שלנו, אבל אם הם היו נשארים אולי היו חוטפים את הכול, כמו שאנחנו. מישהו מתערב בשיחה: אם לא היו מפנים, לא היו קסאמים, וסימפוזיון שלם מתחיל להתהדהד.
הוויכוח ממשיך, שמאלני, ימני, דתי חילוני, זה לא משנה לסבתא שלי, שיודעת להגיש לכל אחד את הדג בצורה האהובה רק עליו.
אחר כך פורשים מזרונים, ונשכבים איש איש ראש –זנב, בצפיפות טובה ומלכדת. לא לכולם השינה קלה. האוזן מחוץ לשמיכה ,קלוטה לשמוע אזעקה, חלומות מעורבבים בערות. הלילה עובר בשקט.

השבת יפה ומזמינה, בפירוש מזמינה לצאת לטיול, אבל אז אנחנו נזכרים במצב ומעדיפים להישאר בבית שריח של אוכל שבושל כל הלילה עומד בו. בתי מבקשת ללכת לגן המשחקים. אני מסרבת, וכולם מתבדחים על חשבוני. רק סבתא מבטיחה לה שתספר לה סיפור יפה-יפה, ובתי מתיישבת בשקיקה. סבתי מאושרת. להזמין מפורשות לא יכלה. אמרה רק: אם את לא מפחדת-תבואי.

היום עובר לאט, שמש מסננת את העפעפיים וכבר אין כוח לחשוב על מה יהיה.
אני שקועה בספה במרפסת. סבתי משקה אותנו בתה חם, ומסברת את אוזנינו בסיפורים. האוויר נעים, מתישהו תשמע אזעקה, אבל עד אז טוב לי. טוב לי בשדרות.



יום חמישי, 22 בינואר 2009

שיר נוסף מאת שור ענתבי

הַמַּכֶּה בַּסֶּלַע 

תְּנוּעַת הַנּוֹף הַמְהֻנְדָּס שֶׁלְּמוּלִי

מוֹפַע נִצָּחוֹן צִיּוֹנִי

וְכָל יָרֹק-הָעַד הַשִּׁקְרִי הַזֶּה

אֲנִי נִשְׁבָּר מוּלוֹ

אֲנִי בִּנְבוֹ פְּרָטִי שֶׁלִּי

רַק שֶׁעֵינִי כָּהֲתָה

וְלֵחָהּ נָס

וְכָל כֻּלִּי

הִתְפּוֹרְרוּת הַחַדּוּת

וְאֵין לִי אֶרֶץ רַבָּה

שָׁמוּט וְרָפוּי עַל קוֹצִים בְּפֶתַח

וָאדִי שָׁחוּט בִּתְלוּלִיּוֹת שׁוּפֶלִיּוֹת

לֹא תָּבוֹא אֵלֶיהָ

לֹא תָּבוֹא 

בדרכי שדרות, שבט תשס"ז

יום ראשון, 18 בינואר 2009

שיר מאת אביטל קשת

שעות ארוכות משחור חלפו  

                 ואני המתנתי לו

עד שהלבין היום והתפוקקו הברכיים

                     שירת האזינו נשמעה

התבקעו המים  

  ואני יבבתי עד כלות הרקות

             הורקתי קלות

              התרוקנתי ארוכות

                       בנפול   היום

                      

                         טמנתי את נפשי

                           בכפי הקטנה גדולה  

                               כיסיתי עיניים שטחו מלדעת ולראות

                                   

                                     וקראתי בלהט

                                          ושפתיים חרבות

                                      את שמו 

                                             ישראל

יום שבת, 17 בינואר 2009

סבל - יואב איתמר

   סבל

                                       לאברהם שלונסקי

 

   על דעת עיניי שראו את שדרות

   שעמסה זעקות על ליבי השחוח.

   על דעת מנהיג שהורני למחול

   עד באו ימים שעייפו מלסלוח.

   כי מילים לא יוכלו לתקן את הכול

   לעיתים זקוקים גם לכוח.

 

   ואם איש יאמר: "זה לא מוסרי,

   זה התעללות, זה בושה, רצח עם!"

   קודם יוכלו שבטי מוסרי.

   אמור לו שהוא העומד על הדם.

   קונם אם חמאס יחזור לסורו

   ומאום לא ילמד גם הפעם.

 

שיר מאת שרית נגרין

 

שלום

 

 

כשתבוא

תשתיק את כל השרפות

תפזר פרחי כלולות

ותפריח תקוות של חולמים אופטימיים.

 

כשתבוא

תתקן את הדלת

שדרכה תעבור

ותסיט מחלוננו

את הערפל שהכביד.

 

כשתבוא

תנסה לנחם את מי ששילם מחיר יקר.

ותשטוף את נחלתנו

לקראת המחר.

שיר מאת אוולין כץ

אוֹר  זָחוּחַ

 

לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים...אֶת הַשֶׁמֶש...אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים (תהילים קל"ו ז-ט)

 

בֵּין עַרְבַּיִם דִּמְדּוּמִים מָשְׁלוּ

עַל אַחֲרִית יוֹם מִתְאַיֵּד

בְּ"שִׁירַת הַיָּם" מֵעֵבר לְקָו הַיָּרוֹק.

טָעַמְתִּי קְלָף שָׁכוּחַ

עַצֶבֶת נוֹפִים שׁוּב מִתְרַחֲקִים בְּנֵצַח.

 

רְעִישָׁת פְּרֵדָּה צָנְפָה מַלְבּוּשִׁי יוֹם

וְטָרְקָה דֶּלֶת שֶׁל בַּיִת וְשֶׁל עִיר

לֹא נְעוּלָה

לְתוֹךְ הַשְּׁמָמָה בְּקָו הַחוֹף

שֶׁנּוֹתָר חִוֵּר בָּדָד דּוּמָם.

 

וַאֲנִי בְּיָדָהּ אָחַזְתִּי,

אַךְ בְּמִלִּים  

לְהָנִיפָהּ לְדִּיאֶז, וְלִרְאוֹת בְיָּמִים                    

אוֹר זָחוּחַ בְּאוֹר וּתְכוֹל

נִשְׁקַף בֵּין דְּקָלִים וְחֹף יָם.

 

 

אוולין כץ

11.8.2005

שיר מאת שור ענתבי

שוּר ענתבי

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים

                                                                   לר"ש, במקום שהיה שירה

 

אֵיכָה הַבַּיִת חָרֵב עָשֵׁן

אֵשׁ יָרְדָה וָתֹאכַל בַּעֲנָנִים אֲפֹרִים סְמִיכִים

בְּדֶרֶךְ הַכִּסּוּפִים

בֵּינִי לְמֶלֶךְ הַמְּלָכִים

וּבֵינְתַיִם חוֹלוֹת לוֹהֲטִים

כַּפּוֹת מְלַהֲטוֹת שֶׁל דַּחְפּוֹרִים

עַל פְּנֵי אֶרֶץ עֲיֵפָה

עַל הַפָּנִים

עַל פָּנִים מוּל פְּנִים

שִׂיחָה עַל שִׂיחָה

נְסִיכָה דְּאוּגָה

אֲרַזְתֶּם? אוֹרְזִים

פֹּה בָּתֵּי עִנּוּגִים

פֹּה בָּנִים שָׁבִים

וְטִילִים רְגֻמִּים עָפִים וְנוֹפְלִים

עַל חֲמָמוֹת מְשֻׁבָּחוֹת

עַל קוֹצִים

עַל בְּנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים

כָּאן וְשָׂם בָּתֵּי עָלְמִין נָעִים

וּקְבָרִים נִפְתָּחִים גַּם פְּצָעִים

הוֹ נְסִיכָהּ שֶׁלִּי דְּאוּגָה בַּת צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה

אֵיכָה בָּא דּוֹדֵךְ וִיחַבְּקֵךְ אָהֲבָה

 

 

ט'-י' באב תשס"ה





שיר עזתי - אמיר מנשהוף

 

בִּשְׁלוֹשָׁה שׁלַבִים מְדֻמָּה

מִלְחָמָה קְרוֹבָה.

בְּרָאשֵׁי תֵיבוֹת

(פֵּרוּרֵי אוֹתִיוֹת)

בְּחֻלְיוֹת

בְּכוֹחוֹת

מִלְחָמָה עַל לוּחַ מָחִיק  

סְרוּגָה כְּמוֹ סִימְפוֹנְיָה.

יָדָיו מִתּוֹךְ חֻלְצַת מַדִּים

כַּפּוֹת יָדָיו מַצְנִיעוֹת תְּנוּעָה

פְּעֻלּוֹתֵיהֶן הַמֶּכָנִיּוּת טֶרֶם עֲשׂוּיוֹת

אֵלֶּה שֶׁמְּקוֹרָן בְּאִמּוּן וּבְהֶרְגֵּל

מִיְּמֵי הַסָּדִיר

יִתְפָּרְצוּ.

עֲיֵיפוּת רַעֲנַנָּה מְקִלָּה עָלָיו

אֶת שְׁעָתוֹ שֶׁל הַמָחָ"ט לְהַסְבִּיר

כְּאִלּוּ דּוֹאֶגֶת לִשְׁמֹר אֶת הַהִתְרַחֲשׁוּת

בִּיקוּם חֲצִי חֲלוּם.

נִזְכַּר שֶׁעָטְפָה אֶת כַּפּוֹת יָדָיו

בֵּין בַּדִּים וְרַגְלַיִם וְרִפּוּד רַכֶּבֶת  

וּפָרְשָׁה מִמֶּנּוּ וְהוֹתִירָה אוֹתוֹ

קַל כְּמוֹ פֶּחָם עַל חוֹל.

הַיּוֹם אֶחָד מִיְּמֵי זִכָּרוֹן צְבוּעֵי תְּכֵלֶת  

כְּאִלּוּ נֵזֶר בְּרִיאָה הֵם שֶׁל נִיחוֹחַ דְּגָלִים מְהֻדָּר  

כְּאִלּוּ תְּכֵלֶת כָּזֹאת עָטְפָה אֶת אֲנָשֶׁיהָ בַּבְּרֵכוֹת.

נִזְכַּר חַיָּל הַמִּלּוּאִים

שֶׁאֵין זֶה נָחוּץ  

שֶׁלֹּא בִּקְּשׁוּ זֹאת חֲבֵרָיו 

שֶׁיַּבְחִין בַּצְּבָעִים שֶׁעוֹטְפִים אוֹתוֹ.

הַחַיָּל נוֹגֵס בְּמַאֲפֶה שֶׁקֶ"ם

וּבְלֵב שָׁלֵם  

בִּידִיעָה פִּקַּחַת

מוֹדֶה כְּלַפֵּי עַצְמוֹ

שֶׁלֹּא יִרְשֹׁם תְּגוּבָה  

בְּמִסְתּוֹר עַמּוּדָיו

שֶׁיַּפְסִיק לְהַמְתִּין לַמִּתְרַחֵשׁ

וְלִמְדֹּד חֶזְיוֹנוֹת.

 

שיר וסיפור מאת נעמה מלכיור

מה שנשאר בסוף/ נעמה מלכיור, קיבוץ אורים.

במלאת שנה לתכנית ההינתקות

 

לֹא מִכְּבָר  רָצִיתִי לִכְתֹּב שִׁיר שֶׁיַּתְחִיל בַּמִּילִים:

עוֹד מְעַט  יִשָּׁאֲרוּ מִכֹּל זֶה רַק עֲקֵבוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת בַּחוֹל.

בְּזִכְרוֹנִי הֵד  עָמוּם שֶׁל מַחְסוֹמִים וּתְעוּדוֹת תּוֹשָׁב

נִמְהָלִים  בְּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁל נַעֲרוֹת מִתְבַּגְּרוֹת שֶׁצּוֹעֲקוֹת וְאַף אֶחָד  לֹא מֵבִין

וּבַאֲרוֹנוֹתֵיכֶם  חֻלְצוֹת כְּתֻמּוֹת מְיֻתָּמוֹת.

 

עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאָה שֶׁצָּדַקְתִּי וְאָכֵן -

עֲקֵבוֹת  מְטֻשְׁטָשׁוֹת בַּחוֹל עוֹד מְסַמְּנוֹת בְּשִׁכְחָה

אֶת הַדֶּרֶךְ  לְמָעֹז הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.

הֵן כְּבָר אֵינָן  נִתְקָעוֹת בַּמַּחְסוֹם שֶׁמִּחוּץ לְבֵיתִי

(אֲבָל אֵין לָהֶן  לְאָן לְהַגִּיעַ)

אֵין לִי עוֹד  צֹרֶךְ לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי גָּרָה כָּאן; שָׁמַרְתִּי אֶת הַתְּעוּדָה  לְמַזְכֶּרֶת.

הַנֶּגֶב חָזַר לְקֶצֶב לֶב אִטִּי

כְּאִלּוּ נִתְקָף  שִׁכְחָה פִּתְאוֹמִית וְכִמְעַט שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר מה הָיָה כָּאן.

 

- - רַק שִׁלְטֵי  מע"צ מַצְבִּיעִים לִי עָל הֶחָסֵר;

אֶת "גּוּשׁ  קָטִיף" מַחֲקוּ מִכֻּלָּם

וְהֵם עַתָּה  כְּמוֹ אָדַם קְטוּעַ אֵיבַר

(אֵין לוֹ, אָבַל  כְּבַר לָא כּוֹאֵב).

הַקַּיִץ  הָאַחֲרוֹן נוֹשֵׁם נְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת בַּבָּתִּים שֶׁלָּכֶם,

שֶׁתָּמִיד הָיוּ,

חָבוּי בְּתוֹךְ  אֲרוֹנוֹת בְּגָדִים

מְלֵאִים  בְּחֻלְצוֹת כְּתֻמּוֹת לְמַזְכֶּרֶת.

 

26.3.06, כ"ו אדר תשס"ו.

התפרסם ב"גג" 16 (2007)


פה לא נופלים קסאמים

נעמה מלכיור - אורים

(סיפור זה נכתב לפני כשש שנים, ופורסם לראשונה באתר "סיפורי קיבוצים")

הקיץ נאסף אל חיקו. אלול. באביב של שנה שעברה, החלה המתיחות הביטחונית לטפטף גם אל בועת חיינו, לאט לאט, מחלקת מפתחות לחדרים, ומחזירה את הילדים מהמשחקים בשש וחצי, כשעוד אור. משקיטה את כל המיית הקיבוץ בבת אחת. האנשים נבלעים אל בתיהם המוארים, ומבשלים ארוחות ערב לעצמם.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

גיא עולה לכיתה א'. בטיולים המשותפים שלנו יחד הוא לא רואה ולא יראה יותר שדות מוריקים למרחב הפתוח, ואופק נמתח לאין קץ מישורים. גיא טרם למד את הפזמון של המנון הקיבוץ. אנו עוצרים בנקודה אחרת כל פעם, ואני עונה על שאלותיו בניסיונות כבושים.

 

"אתמול ראיתי בחדשות טילים, קסאמים, ליד הבית החדש שלי. זה מסוכן, נכון?" גיא שואל אותי, מצפה שאדע לפצח את הקושיה החמישית.

 

"אני חושבת שיש שם גדר", אני עונה, "כמו זו שיש לנו כאן. חוץ מזה, בדרך כלל קסאמים נופלים רחוק מאוד מהבתים עצמם"

 

"זה עראפת אשם בהכל" גיא טוען בפניי, חדור אידיאולוגיה פוליטית מגובשת כבר בגיל שש.

"מה זה משנה?" אני משיבה בעייפות (בגיל שבע-עשרה, הקשר שלי לאידיאולוגיות מתבצע דרך מבחנים בהיסטוריה גרידא, גם זה במקרה הטוב), "לך לא יקרה כלום"

 

גיא יכול לראות עכשיו רק קוצים חנוקים המבקשים לנבוט בשדה הצהוב, והוא יודע היטב שהעץ הבודד רחוק עכשיו, הרבה מעבר לתחום הבטיחות שהורשה לו. הוא רואה הכל דרך גדרות.

 

בצד השני של הגדר מתחילים כבר לסגור את הבריכה. עוד מעט יישפכו כל המים חזרה למאין שבאו, ושער הבריכה יינעל. את גיא אין הדבר מעניין; הגדר חוסמת לזווית עיניו את קנה הנשימה של החלק הזה בנפש בו סופגים נופים (ובילדות הרי פיתחנו כוח סיבולת וספיגה עצומים לכך). הוא מבקש להמשיך לנסוע. אנו ממשיכים בהקפה שלנו את הכפיתה הבלתי אפשרית הזו של הקיבוץ. "תראי  - " אומר לי גיא, "בצד הזה הקיבוץ, ובצד השני, אחרי הגדר, כל הואדי!"

 

אני יודעת שעוד כמה חודשים השדה הצהוב יוחלף בשדה ירוק של עשבים, צמחים וחיטה, אך עוד אני יודעת, שגיא לא יהיה כאן כדי לראות זאת.

 

"אתה זוכר שהיינו כאן בחורף, גיא?" אני מנסה להשיג את תשומת לבו, אך הוא עסוק בחקירת כל הנוף סביבו - רואה ומגלה עולם, כאילו זוהי הפעם הראשונה שנגלות לפניו חרציות, או דרדרים, או שאריות של גדרות תיל. אין ספק, אני חושבת לעצמי, שהוא בשל ומוכן לעלות לכיתה א', להיסגר בחדר לבן עם ציורים של חגֵי ישראל על הקירות, ולהסתקרן עוד על אודות פלאים אחרים, כמו פונקציה ריבועית, פירוק אטומים ותהליכים ברביית צמחים.

 

אנו עוברים ליד המאנז', ולפתע אני חשה שבעצם לא הכל כבול בגדרות. "הנה" אני אומרת לגיא, אף על פי שלא ביקש דבר, "אתה רואה את הסוסים? ראה איך הם מתהלכים להם בחופשיות, בתוך כל העשב הירוק הזה!" אני מנסה להסתיר את התפעלותי חסרת השחר, אבל גיא קולט אותי. "אז למה הם לא רצים?" הוא שואל, ומוסיף שגם להם יש גדר, היא פשוט לבנה כזו, אז לא שמנו לב אליה.

 

"את יודעת" גיא פונה אלי, "עוד כמה ימים אני כבר לא אהיה כאן".

 

"כן, אני יודעת. אתה תעבור למקום חדש", אני שותקת לרגע, ומוסיפה  - "אתה חושב ששם יש שדה כזה, וּוֲאדי כמו שלנו?"

 

גיא נושם את הנוף סביבו, נושף חזרה ועונה לי בכבדות מה  - "לא. בחיים לא"

 

בסוף הטיול שלנו, על תלולית העפר לכיוון החדר שלי בחברת הנעורים, גיא ואני גוררים כבר את האופניים; אין אנו מעוניינים למהר לשום מקום, וגם ככה אנחנו בין הגדרות. "כאן לא נופלים טילים, נכון? גם לא בשדות, וגם לא ייפלו פה." גיא תולה בי תקוות ועיניים בו בזמן. אני מניחה שהוא הבין כבר שכדי לקבל תשובות חכמות, כדאי לו לענות לשאלותיו בעצמו, ולא להעסיק אותי בדברים שמאז ומעולם התקשיתי למצוא בהם סדר. יתר על כן, אני מרגיעה אותו שכאן באמת לא נופלים קסאמים, ומנסה להשתמש בשפה עם מונחים שהוא מכיר, כדי שיבין אותי היטב, אולם אני יודעת שהוא מבין טוב יותר ממני, או מכל מבוגר אחר.

 

פתאום גם אני ילדה שהולכת לכיתה א' עם תיק גדול, וגם אני צריכה מישהו שירגיע אותי, שיאמר לי ברוגע של מבוגרים שכאן בטוח.

 

יום חמישי, 15 בינואר 2009

טילים רועמים ואחותי צוחקת - חלי אברהם איתן

 טִילִים רוֹעֲמִים בְּגוּפֵנוּ

יוֹרִים פַּחַד.

אָחִי – פְּלִיט מִלְחָמָה

מִתְקַשֵּׁר לִשְׁכֵנוֹ

הָרוֹבֵץ בְּדָלֶ"ת פְּחָדָיו

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם

בּוּם... בּוּם... בּוּם...

מְהַדְהֵד גּוּפוֹ

תַּחְתּוֹנָיו רְטֻבִּים

 

"הַלּוֹ...

הַבֵּט אֶל חַלּוֹנְךָ

וּרְאֵה

אִם בֵּיתִי... עַל תִּלּוֹ?"

 

"...בֵּיתְךָ עַל טִילוֹ...

קִירוֹתָיו נוֹשְׁרִים בַּלֶּהָבוֹת

מַיִם זוֹרְמִים

כְּדַם מֵהַצִּנּוֹרוֹת

וְאֵין בּוֹ רוּחַ

אֲדָמָה רוֹעֶדֶת תַּחְתָּיו

אֵשׁ, מַיִם, רוּחַ וְעָפָר

כַּתֹּהוּ...

אַל תָּבוֹאוּ

בֵּיצֵי הַתַּרְנְגוֹלוֹת פְּגוּמוֹת

עֲטִינֵי הַפָּרוֹת מְאֻבָּנִים

אֵין חוֹלֵב וְאֵין קוֹצֵר לַפְּרִי

הַנִּרְקָב בַּשָּׂדוֹת

כְּלָבִים מְיֵלְּלִים בַּחוּצוֹת

אֵימַת הַטִּילִים בְּעֵינֵי הַחֲתוּלִים

חַיּוֹת פֶּרֶא

זוֹרְעוֹת הֶרֶס

פַּחֵי הָאַשְׁפָּה עוֹלִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם

בּוּם... בּוּם... בּוּם...

 

אַךְ עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפֵּנוּ

כָּל עוֹד אַחוֹתֵנוּ צוֹחֶקֶת

וּמַמְשִׁיכָה בַּטִּפּוּלִים

רַעֲמֵי צְחוֹקָהּ

כְּמִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים

בְּמַדְרְגוֹת צְחוֹקָהּ מִסְתּוֹפְפִים

מִפְּנֵי הַטִּילִים

כְּצִפֳּרִים הַנִּמְלָטוֹת מִפַּח יָקּוּשׁ

 

 אַחוֹתֵנוּ אוֹמֶרֶת:

 

יָמִים קָשִׁים מֵאֵלֶּה

חִיסְנוּ אֶת רוּחֵנוּ

חַדְרֵי הַמַּדְרְגוֹת

שׁוֹמְרִים עַל רמ"חינו

נַעְפִּיל אֶל דִּירוֹת-הַגַּג

כְּשֶׁיֶחְדַּל הַמַּטָּח

אוֹ כְּשֶׁיֶחְדַּל גּוּפֵנוּ

הַטִפּוּל הַכִּימוֹתֵרַפִּי

יְרַפֵּא

כָּל עוֹד נִשְׁמֹר

עַל הָאֵשׁ, הַמַּיִם וְהָרוּחַ

וּמֵהָאֲדָמָה הַחֲרוּכָה נַמְרִיא

אֶל גַּגוֹת בְּטוּחִים

מְרַחֲפִים בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת

 

אַחוֹתִי צוֹחֶקֶת

וְרַעֲמֵי מַטַּח צְחוֹקָהּ

מַפִּילִים טִילֵי פַּחַד.