שלומית נאור

אפריקה

הדרום הוא אפריקה של הנפש
וכל אכזבה היא רואנדה
ותקווה היא ירוחם ומגרשי בנה
ביתך ובני בנך
והפזורה הבדואית והכפרים הלא מוכרים
הפוצעים בין ירוחם לדימונה ובין יער
השגרירים לבאר שבע
צלקת בנפשנו
כי עמדנו על הדם ולא חילקנו
אמצעי מיגננה
ועכשיו
נפשנו
הדבר

דְּלִילָה

עַד שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ
לֹא
נִבְלַעְתִּי תַּחַת כֹּחַ תַּלְתַּלַּיִךְ
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא צֻטַּט.

נעמה מלכיור

שִׁיר נוֹסָף לְבִירָה נגבית אחת

לִפְנֵי הַכֹּל, בּוֹאִי נְסַכֵּם דָּבָר אֶחָד: אַתְּ לֹא שֶׁלִּי, וַאֲנִי
לֹא שֶׁלָּךְ. אֵין שְׁתֵּינוּ קְשׁוּרוֹת קֶשֶׁר ( - - לוּלָאָה, תְּלִיָּה, מוֹט, סַבְתָּא, כָּפוּל אוֹ - - ) מִכֹּל סוּג שֶׁהוּא. אֲנִי בָּךְ תַּיֶּרֶת, אוֹ אוּלַי עוֹבֶרֶת אֹרַח (קְבוּעָה), וְאֵין לִי יְדִיעָה כָּאן, יוֹתֵר נָכוֹן, אֵין אֲנִי יְדוּעָה כָּאן.
כֹּל שִׁירַי הָעֲמוּסִים דִּמּוּיֵי נֶגֶב אוּרְבָּנִיִּים (- - מִשְּׁכוּנָה ד' וְעַד רַכֶּבֶת הַצָּפוֹן, אוֹ שֶׁמָּא מִּפְּרַת וְעַד חִדֶּקֶל, אָבַל אֵין בָּךְ מַיִם), קַרְסוֹ לְנוֹכָח זָרוּתֵךְ הַמְּנֻכֶּרֶת כָּל-כָּךְ. הִיא חֲרוּטָה בְּתוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר שֶׁל יָדַי (וְרַגְלַי וּפָנַי). גַּם הַעֲמָדַת הַפָּנִים שֶׁלִּי אֵינָהּ עוֹמֶדֶת בַּזֶּה, וְעַל כֵּן אֲנִי חוֹתֶמֶת כָּאן וְעַכְשָׁו: אַתְּ וַאֲנִי - אֵינֶנּוּ. יֵשׁ בְּכָךְ נֶחָמָה, אַתְּ יוֹדַעַת, אוּלַי כָּכָה טוֹב.
אַחֶרֶת לֹא הָיִיתִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב.


שִׁגָּעוֹן הָרִקּוּדִים

אַבָּא וְאִמָּא וִתְּרוּ עַל חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים
וְנִכְנְעוּ לְמִלְחֶמֶת הָאִינְפְלַצְיָה.
"כְּשֶׁיִּהְיֶה לַנּוּ כֶּסֶף," אִמָּא אוֹמֶרֶת,
"אַבָּא וַאֲנִי נֵלֵךְ לִלְמֹד לִרְקֹד בְּאַשְׁדּוֹד."
פראג לֹא מְחַכָּה לָהֶם יוֹתֵר,
וּפָּס הַהַמְרָאָה בנתב"ג נוֹתָר פָּנוּי מִמָּטוֹס שֶׁהִמְרִיא זֶה מִכְבָּר.
הַשְּׁבִיל הַבָּא מְסֻמָּן עַל כְּבִישׁ מִסְפָּר אַרְבַּע בְּצָהֹב זוֹהֵר:
אִמָּא-אַבָּא-אִמָּא-אַבָּא. כָּל הַדֶּרֶךְ למתנ"ס הַקְּהִלָּתִי בְּאַשְׁדּוֹד.
וּבְסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם, עַל מָסָךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה שֶׁל "מַסָּע עוֹלָמִי"
רוֹקְדִים עַכְשָׁו עִם כּוֹכָבִים.
יוֹם אֶחָד הָרִקּוּדִים הַסָּלוֹנִיִּים יִתְפַּשְּׁטוּ עַל פְּנֵי הַסָּלוֹן בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ,
וְיָבִיאוּ מַתָּנוֹת לַיְּלָדִים.
מהפייאטים הַנּוֹצְצִים שֶׁלָּהֶן בַּטֶּלֶוִיזְיָה
נוֹתָר זֵכֶר אֶצְלֵנוּ בַּסָּלוֹן, בַּמִּרְוָחִים שֶׁבֵּין הַמַּרְצָפוֹת.
אִם נַבִּיט טוֹב טוֹב נוּכַל לִרְאוֹת;
יֵשׁ גַּם חֲלוֹמוֹת כָּאֵלֶּה.

רוחה שפירא

מקום

וּבַחֲלוֹם הָיָה קַו אֹפֶק שֶׁל גִּבְעָה וּבָהּ
שָׁכַבְתִּי בֵּין קַוֵּי הַגֹּבַהּ בַּמַּפָּה הַטּוֹפּוֹגְרָפִית.
הָיִיתִי כֶּתֶם יְרַקְרַק כְּמוֹ שְׁלוּלִית קְטַנָּה,
חַרְצִית בִּשְּׂרָה אָבִיב צָהֹב לְיַד שְׂדֵה חִטָּה יָרֹק.




מילים מבקשות חלום

הַיָּד מוֹלִיכָה אֶת חוּט הַמַּחְשָׁבָה עַל פְּנֵי הַשּׁוּרוֹת / יָמִים זְהוּבִים מִתְפָרְעִים בְּתוֹךְ אִי וַדָּאוּת
תְּנוּעַת הָרֶגֶשׁ מְחַפֶּשֶׂת אֶת יַלְדֵי טִפּוּחֵיהָ / פָּנָס קֶסֶם וְאַגָּדָה מְטַיְּלִים עַל גִּבְעַת חוֹל רְחוֹקָה
צְלָלִיוֹת רָצוֹת עַל מָּסָךְ לָבָן / כַּף יָדָהּ הַקְּטַנָּה בְּיָדִי וְגוּפָה מִתְמַלֵּא בַּזְּמַן הֶרְיוֹנִי
אֲנִי שׂוֹחָה בַּזָּהָב, רוֹחֶצֶת אַהֲבָה / לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַתְּשׁוּקָה עִם בּוֹא הָאֲפֵלָה וּבִרְכַּי פָּקוֹת
מָה כָּל כָּךְ מְיֻחָד בְּשָׁעָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל הַלַּיְלָה / זֶה לֹא סִפּוּר זֶה הַזְּמַן הַשָּׁבִיר שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
הַשַּׁחַר נִלְחַץ אֶל תּוֹכָהּ תּוֹדָעָה דְפוּקָה שֶׁלִּי / לֹא מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם
חַצָּאֵי חֲלוֹמוֹת מְפַרְפְּרִים עַל אַחַת מֵאוּנוּת הַמֹּחַ / זוֹ שֶׁעוֹד לֹא גָּמְרָה לִהְיוֹת אֲשֵׁמָה, עַל מָה?

וְיַלְּדִי הַקָּטָן מַחֲזִיק בִּי כְּאִלּוּ הָיִיתִי בַּיִת / וַאֲנִי פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפַיִם
פְּרוּדַת מַחְשָׁבָה חָסְרַת גוּף / צִפּוֹר מְשַׁחֶקֶת פִּסְגּוֹת עֲנָנִים
מְחַבֶּקֶת אֲוִיר לִנְשִׁימָה וְרַגְלַי בְּאַדְמַת גַנִּי / אֲנִי וְאַתְּ קְשׁוּרִים לָעַד
וְהַנֶּטַע הָרַךְ וְהַנֶּטַע הָרַךְ יִגְדַּל וְיִפְרַח



מחשבות אובססיביות על סבלנותם של הסלעים

חֲזָרָה מֵאֵילַת בִּכְבִישׁ סוֹבֵב דִּימוֹנָה / בְּחַלּוֹן הָאוֹטוֹבּוּס
הַיְּשֵׁר אֶל תּוֹךְ עֵינַי / קוֹרֶנֶת שֶׁמֶשׁ לְבָנָה.
מִמּוּל בְּמִדְרוֹנֵי הָרֶכֶס / שְׁכָבוֹת שֶׁל חֹמֶר נִשְׁפָּכוֹת מִן הַצָּהֹב
הַמִּתְעַרְבֵּב בְּסִיד וְאוֹקֵר וְנִקְרָשׁוֹת / לִהְיוֹת מִקְפָּא אָבָק.
דַּפִּים מְהֻדָקִים עַד דַּק / שְׁבוּרִים וְנִשְׁבָּרִים, כְּפֵרוּרִים נוֹפְלִים
אֶל הַשְּׁבִילִים / לְצַד הַכְּבִישׁ הַמִּתְפַּתֵּל וְהוּא פּוֹלֵשׁ
פּוֹרֵץ גְּבוּלוֹת בִּלְתִּי נִרְאִים / וּבָגְבָהִים תְלוּיָה כְּמוֹ מִצְנַח עֲנָק
חֻפָּה שֶׁל תְּכֵלֶת אֲדִישָׁה.

צחי כהן

אני בא אליך מן המדבר

אני בא אליך מן המדבר
גדול כרוח וחזק, מפרק הרים,
או ענו, קטן, קול בלילה.

אני בא אליך מן המדבר.

מי זו עולה מן המדבר?
קטנה ככף איש
עולה מן הים.

מי זו עולה מן המדבר?


טרמפ

כאגן נחל פארן
הניבט מן הכביש
בקצה עיקולו
נפרש ליבי לפניך
במפתיע
וברוח ובכח אינסופיים.



"הכיוון"

ילידי ירוחם נובחים
את פחדיהם כמו
סמוראי
שמעולם לא קיבל את חרבו.
מי ישמע נביחת ילד
בודד
פוחד
שמעולם לא קיבל את חייו

ענבל כהנסקי

אנוכי אבק לרגלי הדרך (רבקה בת בתואל)
הייתה זו שעת דימדום והדרך הצהובה קצה בי
ובפרסות הגמלים ההולמים בה והציבה מול עיניי איש.
הדפה אותו לעברי והפילה אותי בסנוורים לעברו.
בצעיף טבול שמן יסמין אתכס כי יראתי לדעת אותו איש
שהדרך מאסה בי והדפתני לעברו.
שהדרך הניחה אותו בחיקי ברכות,
כעת אישי ינחמני על קיצה של דרך צהובה.


קרני לבנה מושלכות כרשת דייגות פותות
מסירת הדיג החוצה את ים הדממה בשכשוך
משוטים צרובי חתימות חומצה נתרנית הזועקת
בבשר העץ הנחשף.כעת הלבנה מכסיפה ומושה דגי אבן

יונה לוי גרוסמן

כמו הגשמים
כך הברכה
מגיעה לדרום
אחר כך.
ולפעמים,
בניגוד לכל התחזיות
ולכל המפות הסינופטיות
ולכל מבדקי האינטליגנציה
ומבדקי הקצונה
ומבדקי תורשה,
מגיעה סופה בלתי מובנת
מכיוון בלתי צפוי מראש.
שוטפת וסוחפת בדרום
כל אורח העומד בדרכה.
ורק שבילי השיטפונות העקורים,
רק שרידי גשרים וכבישים
ורק עיני ילדים וזקנים
עומדים אילמים
להעיד.
כי בין העונות המוגדרות היטב
ובין חריצי הקירות המוגבהים של הפרסטיג'ה המקצועית
ובין הדלתות המוגפות למשהו אחר,
עבר דבר
בלתי נשלט,
הכניס תזזית
ומראה אחר למוכר
ונעלם.

וכמו הגשמים
כך גם הברכה
נשמרת לדרום
לעיתים
להשקות אדמה יבישה
להצמיח פרח נדיר,
רק אחר כך.

*

אימי הייתה בלונדינית,
עיניה כעשן,
באירופה החשוכה מאל
הצליחה לשרוד.
שתי אחיות היו לאבי, כבנות שם.
שיער שחור,
עיני שקד לראות עולם.
ועתה,
פריחת השקד מכסה את אדמת סבי, בין
מרבדי אודם הכלנית השוטפים את האדמה.
הלחם גבהה
עד צוואר בנותיי,
אנחה
פורצת את גרוני
ואין מעצור
כשזהב נוגע בזהב
בין ארצות בני ערב.
אולי הפעם יעמוד הצדק
איתן
ויעשה דברו.

מתי שמואלוף

די פוליטיקה מתי, ארבע וחצי בלילה

אֵיפֹה הֱיִיתֶם בַּלַּיְלָה
אֵיפֹה הַלַּיְלָה הָיָה בְּךָ,
מֶרְחָבִים שׁוֹמֵמִים, רַק בַּתּוֹדָעָה שֶׁל בֵּן-גוּרְיוֹן
לֹא מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי לִרְאוֹת אוֹתוֹ עוֹמֵד עַל רֹאשׁוֹ

למי / אורים

דוממים

וְתוֹדָה לָעֵצִים בְּעַד הַשֻּׁלְחָן, בְּעַד הַפְּסַנְתֵּר
רְאוּ אֵיךְ הַחֶדֶר מִתְהַדֵּר בִּקְרָשִׁים מְעֻצָּבִים.
יַעַר הַבַּיִת
וְהַחוֹלוֹת עָבְרוּ אֵשׁ כְּדֵי לִהְיוֹת זְכוּכִית
הַמַּכְפִּילָה אִילָנוֹת אֲחֵרִים לְיַד הַקִּירוֹת
אַף דּוֹנַג-הַדְּבוֹרִים
אוֹר נָדִיר הַמְחַכֶּה בְּנֵר
לִלְהֹב בַּחשֶׁךְ.

אֵלֶּה פְּנֵי הַשֶּׁטַח
יָקְרַת חֲפֳצִים
דּוֹמְמִים.

הדאגה

תַּרְכִּיבִי עַל עַצְמֵךְ
פַּרְצוּף שֶׁל שַׁלְוָה,
הַלּוֹחֲמָה נִגְמֶרֶת.

הַבִּיטִי בָּעֵץ, לְמָשָׁל,
אֵין לִרְאוֹת אֶרֶז מֵת הַמֵּנִיב
קְרָשִׁים לְאָרוֹן
כִּי אִם דָּבָר חַי, בִּצְמִיחָה, בִּנְשִׁימוֹת
וְסָבִיב סָבִיב כָּל הַנּופִים הָאֵלּוּ.
הַצִּפֳּרִים הַצִּבְעוֹנִיוֹת עָפוֹת לַצַּמָּרוֹת
אֵינָן רַק אֲוִירוֹנִים שֶׁל מַעֲלָה.

גַּם עֲנָנִים מְבִיאֵי גְּשָׁמִים אֵינָם
מָסַכֵּי עָשָׁן,
אֵינָם שׁוֹבְלֵי אָבָק בְּעִקְבוֹת טַנְק.

ומַה יִּפֹּל בְחֶלְקֵךְ כָּעֵת?

ישי פלג

שבא

גם מדרום תפתח הרעה
ועיניה בפוך מתייפיפת
להעלות לה את קרבננו
משתגעת אליו
גם מדרום פני שרב לוּטים
עיניים עזות מצוּפפות הריסים
תריסים לכודים מוגפים
מתכָּלִים מדרום
אז מדרום באנו ברגלינו
גברים וטף והנשים חלוצות העדיים
והתמיהות מתרפקות אל הזהב
עוד מדרום ישוב זהב שבא
גם מדרום ישוב

אז אצטק ומאיה וזאפוטק מסתגדים
לשמש צהרי קיץ
אז עמים משתייטים אל ארץ מזרח שמש
אז בענן אבק
באנו ברגלינו דרך נבוכים מתעקל
ועמוד אש לילה מאיר
להם

כְּחיות מסוגרים בין ים וחֵיל
מָן שמים בְּמעברים ירד ונִתלָהָב
שבאה לזהב

ומצפון תפתח רעה למישור
מי קפאון מתנמסים אל מורדות
ההרים ונחלים מתמלאים בשלגים
מתנכרים אלינו
ומצפון כחול מבט ארור
מילים בולמות פעימות לבבות
נשאבות למרחק סמטאות עצורות
מהררי הצפון
אז מצפון תבואי תשורי
לבנון שניר וחרמון הולמים
ותומהים אלייך מלכה
עוד מצפון תשורי שבא
אז מצפון תבואי

אז ויקינג וארי מתנשמים כפור
אל חוץ כקרח קר
אז כלבי שלג מתרחפים על צליפות שוט
אז בחלחלה ורעד בציים
להחריד באנו
בטח

עריצי גויים כסיגים במהלומות נצרפים
עין דרום נמתחת ממעל עזה
וממעל ההר בצפון רעה
גם מדרום תבוא
גם מצפון שבאה
גם מדרום

אפרת רפל-פראווי

אני ואתה

דוד ושאול
בשעות של מרה שחורה
ניגנת לפני, הלוך ונגן
בעוד מררתי נחבטה בתוכי
נחבאתי אני בכפך
ואחרי שצללת עד למעמקי
ונגהת שם במים השחורים

הייתי חייבת לרדוף אותך עד למעלה,
להשיג אותך.
לקחת ממני את החנית,
את צפחת המים
את כנף מעילי
קרעת
ולזכר הקריעה הזאת
קרע היום בתוך תוך תוכי.

בסוף מתנו שנינו על ההר
והאבנים נחבטו והתגלגלו, הלוך ושוב

(פורסם בכתב העת "משיב הרוח")

אלף-בית

בלל אלוהים את שפתינו, ושוב לא ניתן היה להכיר
מהו ששוכב בין עמודות קולך,
ואיזו שמשונית עלי להיות כדי להפילם.

רוח גדולה חלפה,
והפיצה מילותי לכל עבר,
מרחפות בחלל ונטולות הקשר הן טועות ---

ורק אתה תקבצן ברחמים רבים.

לו יכתבו אותיותינו יחדיו,
משורגות זו בזו, ומשוחות דבש.
וכך,
מלקקים מחדש,
נלמד יחד
בחדר
סדר
אלף-בית.


כמו רימון

שגרגיריו ניתזים החוצה
אני בצועה –
ובפנים נותרו תחיליותי אדומות, מבכות
על כי לוקח מהן
ממש.


אל מקום

(1)

עטופה בטלית של סביק
אני
מתוחה כאוהל
עד גדותינו
עד גדות הברכה
של שלושתנו-

בתוך הטלית אני רוצה להסתתר,
לא לזכור דבר ולא לרצות דבר
מלבד ישיבה זו בצילה של טלית זו
רק לאחוז בחוט, ולהוליך את הגעגוע
יד ביד
אל מקום שיישמע

2)

כאשר נפנף אלי סביק בידו מעזרת הגברים,
אלי, הקטנה, בעזרת הנשים,

לפתע יצאנו מעדת המתפללים
ולא היה שם איש
מלבד
סביק
ואני
והיד.

וחצתה יד זו את כל המחיצות

ואור השבת שבעינינו
חצה שבעה רקיעים
נשאנו מעלה
לקראת שבת, לקראת כלה
אל יום שכולו ארוך
אל המקום לקראתו אנו נוהרים כל הימים.

אביטל קשת

לבושה בשמלת מלמלה לבנה

תגיע לשמחתה אחותי כלה

אחותי כלה מתחתנת

בחודש הבא
כבוד הרב היושב בנתיבות כבר בירך
סמך ידו על ההחלטה

בעלה לעתיד נסע לעיר הגדולה והרוכשת
על מנת לברור עבורה טבעת אירוסין עגלגלה

מימי המקווה מזמרים בערגה

בחודש הבא
מתחתנת אחותי כלה

רשימת האורחים הולכת ומתארכת
הדוד משדרות
הדודה מנתיבות
הגננת הפאנית
והשמלה המפוארה

ותרקוד העיר המופגזת כל כולה

קול שמחה ישמע ברמה


קול ששון וקול שמחה
קול חתן וקול כלה.



נבט עולה מן השדה הפתוח לכל
וממעל נשמע קול נפץ
פריחה נקרעת
אהוב אותי
אל תאהב
הטען אותי בחמלתך
חשיכה מבליחה
אור אחרון לא מפריד בין תהום נאמרת
לתהום שכולה אימה
מסך העשן מתפזר
נשימה
אני נושמת
נשמה שנתת בי טהורה.


להחליף מילה

אֲנִי אַבָּא וְנִסִים מֵהַמַּכּולֶת
מַחֲלִיפִים דִּבּוּר במוצרים

זֶה טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ
יֵשׁ יָמִים בָּהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיף דִּבּוּר
הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים

לְמָחֳרָת אָנוּ קָמִים
כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא אֵרַע
לְשִׂמַּחְתָּנוּ נִסִים שָׁב וּמוכר לָנוּ בהקפה
בִּתְמוּרָה מוחלפת הַמִּלָּה
בְּעוֹד מִלָּה
נְשַׁלֵּם מָחָר

יִהְיֶה בְּסֵדֶר
נִסִים אוֹמֵר
הַפַּחַד נְשַׁקֵּף מֵעֵינָיו

צחצחי לָשׁוֹן
תָּמִיד תִּהְיִי נֶחְמָדָה
וְנִקְנֶה עִיתּוֹן
אָבִי נֶאֱנַח וּמוֹסִיף
אֵין שֵׁם בְּשׁוֹרָה

כְּבָר שָׁנָה שֶׁלָּמָּה שֶׁאָבִי מֻבְטָל


בְּבָתֵּי הַקָּפֶה מַמְתִּינִים ההמונים לְמוֹצָא פִּיו , לַהֲבָנָה
אָבִי מִנֵּתַח לְיוֹשְׁבִים אֶת דִּבְרֵי הָעִיתּוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
תָּמִיד טוֹב
שֶׁיֵּשׁ עִם מִי לְהַחֲלִיף מִלָּה.

דן גזית, גבולות

הִיֶּרוֹגְלִיפִים

אַתְּ חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת
שֶׁאֲנִי מְסֻבָּךְ כְּמוֹ הִיֶּרוֹגְלִיפִים;
רְאִי
כַּמָּה הֵם מוּבָנִים וּפְשׁוּטִים:
הִנֵּה
אִישׁ זָקֵן, שָׁעוּן עַל מַטֶּה וּמַבִּיט לְאָחוֹר עַל
בַּיִת
וְיֶלֶד
וְלֶחֶם
וְצִפּוֹר
וְעָנָן
וּסְפִינָה
וְדִמְעָה
וּפֶרַח
וּבַסּוֹף - מִין סִימָן שֶפֵּרוּשׁוֹ בְמִצְרִית: "אֵלֶּה הֵם חַיֶּיךָ".אָז מַה כָּל-כָּךְ מְסֻבָּך כָּאן?


כָּ ל חַ יַּ י אֲ נִ י

כָּל חַיַּי אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל
אֶל צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף
בְּצָהֳרֵי קַיִץ בּוֹעֲרִים רָץ
בִּשְׁלִיחוּת דְּחוּפָה לַמַּכֹּלֶת וְהָאוֹר
צוֹרֵב וְהַחַמְרָה צוֹרֶבֶת בֵּין
צֵל-עֵץ לְצֵל-עֵץ מְפַתֶּה
הִשָׁאֵר תַּחְתַּי טְבוֹל בַּצּוֹנֵן.
בּוּעָה וְעוֹד אַחַת תְּפוּחַת-מַיִם
מֵאֵיפֹה הַמַּיִם עַל הַצַּד הַיָּחֵף רוּץ
בַּיְּקוֹד לַמַּכֹּלֶת צֵא לָאוֹר-חוֹם לְדֶרֶךְ
הַצֵּל הַבָּא שֶׁל כְּוִיּוֹת-חַיַּי מוּלִי
אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל-אֶל-צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף
בְּעַפְעַפַּיִם צְרוּבוֹת נְהָרָה.


"אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א: יב)

אֲנִי הָיִיתִי קֹהֶלֶת עַד שֶׁפֻּטַּרְתִּי טֶרֶם
פְּטִירָתִי וַיִּשְׂרְפוּ עֲצָמַי לַסִּיד בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס
וַיִּכְתְּשׁוּנִי בְאַגָּן חָתוּם בִּמְעֻמְעָם
דִּמְדַּמְתִּי בַאַפֶּדֶן מָלַכְתִּי בַכֵּס וְשָׂרוֹת וּשְׂרָפִים
מֵסֵבִים סְבִיבִי לִסְבוֹא מִנְּבָלִים מַזִּים מוֹר
בְּמַזְלְפִים מְעֻלְּפֵּי סַפִּיר פַּעַם ה י י ת י מ ל ך ב י ר ו ש ל ם

סֻמָּא צוֹפֶה בַּצִּיָּה צְרוּב צִפִּיּוֹת צְלוּבוֹת בְּצִדֵּי
דֶרֶךְ אֶפְרָתָהּ.
עַד שַׁקַּמְתִּי וַאֶקוֹדָה לָהֶבֶל לִבְלִיל קַתְּרוֹס וְחָלִיל וִילֵל
הַנֵּבֶל, וְרוּחַ קָדִים מְרָחֶפֶת עַל פְּנֵי הָהֶבֶל הַמִּתְאַבֵּךְ וְהוֹלֵךְ וְחֵיל
הַכָּרִי וְהַפְּלֵתִּי מְצָחֵק סוֹכֵך בְּלַהַט יַעַר הָרְמָחִים קִינַת
שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, אִתָּי הַגִּתִּי אוֹתָן מְשַׁגֵּל הַנָּבָל הֶעָרֵל

הָיִיתִי מֶלֶךְ



שני שירים קצרים על אהבה

מַטְּחֵי הַמִּשְׁאָלוֹת יָצְאוּ דְחוּפִים שָׁטְפו
מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
עַל פְּנֵי תַמְרוּרֵי אַזְהָרָה כְשָׁפּוּדִים
בְּמַעֲבָר הַנַּחַל
וְהוֹתִירוּ
בְכַפִּי אֲסִימוֹנֵי עוֹפֶרֶת מִמִּטְבָּעָה
עַתִּיקָה בִּלְתִּי מְפֻעְנַחַת.





בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,
וְתַנֵּי הַסְּפֵקוֹת הֵגִיחוּ
וּפָשְׁטוּ עַל מַה שֶּׁקוֹשַׁשְׁתִּי.
הָרֶטֶט שֶׁבָּךְ נִסְפָּג בְּמַצְּעֵי הַשִּגְרָה
מוּל אָהִיל בַּתִּקְרָה כְמוֹ חֶרֶב דָּמוֹקְלֶס:
כִּי טֶרֶם שַׁחַר סָמִיךְ אֶחָד
תִּרְפֶּה הַאֲחִיזָה.



(נכתב בקיטור הקַלְדֵירה, סנטוריני)

הֵקִיץ הַצֹּפֶה לְשֵׁמַע אִוְשַׁת הַמִּשְׁעוֹל הַשָּׁחוֹר:
מִ רְ מָ ה , אֲ חַ זְ יָ ה -
הֲשָׁב בֶּן-נִמְשִׁי בִּשְׁעָטָה
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה

מֶלֶךְ סוּמָא וּשְׁלָגִים בִּזְקַנוֹ בְעֲלִיַּת הַגָּג
בְּכֵה, חָכָם -
צְרַח צְלוֹל כַּשַׁחַף.
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה
אֲנִי רֹאֶה

רות נבו

הבל הבלים

הבל הלך לעולמו
ואני בת קין
שאל מנחתי לא שעה
נשארתי לעבוד אדמה
לבהות בשמים מאובקים
למחזר הבטחות
אולי ירד גשם
קין קיינים


עין הקיקלופ

עצמתי ליבי מדעת
אטמתי עיני מהרג
שה
סובבתי עצמי בהכח
שה
אך עין הקיקלופ
ידעה והבגידה
אותה כיבתה
כמו חרב
אודיסס המלובנה

עדי וולפסון

מטמון

בשעה הנכונה,
חמישה עשר צעדים מקרן רחובות סמילנסקי והחלוץ
בקו אווירי לכיוון המסגד הגדול,
אם תעצום את העיניים
תוכל לשמוע את הרועים חוזרים מהבאר וצוחקים עם אברהם
ואת הרכבת הטורקית מפלחת את לב המדבר.
שלושה צעדים משם, בפאתי מרכז הצעירים,
שואט חֵייל הפרשים האוסטרלי, וחיילי חטיבת הנגב
מיוזעים ומאובקים, נחים על אדמת הלס,
ואפילו המאסטרו ברנשטיין מנגן
רפסודיה בכחול.
עוד 52 צעדים מדוּדִים, והאוויר
מתמלא בריח מתוק של גלידה, שנישא עד לדוכני השוק הבדואי
בפאתי העיר.
רק מספר צעדים ואַת
יושבת בקפה פִּטפוּט חולמת על העיר
הגדולה.

*

במכתש הבטן
מרוכז
זיכרון ההתנתקות
האין סופי

בטבור היקום
מבקשת
להתחבר מחדש
לאמא.


ילדות

כל כך הרבה דברים יפים
הנחתי על השביל שנקשר כמו חבל
מבית הורי ועד לשפת התהום
שצופה אל ים המוות.

וגם תגליות גדולות
של ילד קטן
שבלילות טובע בחולות הנודדים.

שלא לדבר על אהבות.

אבל עתה, כשאני נזרק
מרחם המדבר אל המים הגדולים
אני מוכרח לפרש לבדי
את הצימאון.

הרגל

מי שלא גר ליד הים לא מתגעגע
לריח המלח, לטעם
החול, לצחוק שמדגדג
בכפות הרגליים,
לסימפוניית הגלים.

עכשיו אַת צריכה להרגיש את המדבר.


בירוקרטיה

ים המלח מתייבש בצינורות המקובלים
מישהו סַכָר את פי הירדן
ואחר קַשָר את פִרְקֵי הנחלים
ואפילו השמש,
באופן טבעי,
מגלחת את פני המים.

בעוד כמה שנים, או יותר
יעמדו במקומנו
נציבי מלח רבים,
להזכיר כי על חטאי סדום ופשעי
פקידי ירושלים לא יֲֲשִׁיבֶנּוּ.

אדלינה קליין

איזה מן מפה

איזה מן מפה פרֻשה
בהרים אפלים .
בהירים לפרקים...
נוסעים בעקבות כבישים חסויים
וצללים של ערב
נופלים במחיצת חיות מדבר
מסתתרות בנִקרוֹת
צופות בעצים מותשים מיובש
בעיקולים הפתלתלים האלה
אין לדעת את מי תפגוש
מול שכבות הטיט הצבעוני במכתשים הנטושים.

היכן מתמקדים

היכן מתמקדים
נהרות אבני-חן
ועצים קטנטנים
המחיים נווה מדבר?
אינני רואה בעשב זה
בהירות פסטורלית מתרחשת
רק זקן ערבי קולה קפה בקנקן
על מדורה רוחשת
שורפת אבני דרך.

ליאורה כהן

יומן עורף מבאר שבע

קיוֻיי קסאם

קונוסים מאלומיניום
(בתוכם מסמרים מלופפים גופיות ישנות)
נוחתים בכרי דשא רכים
יש הסכם: הזרזיף מצווה לא לצעוק בינגו
ואנחנו משתתקים כדי לא לפספס.
סוף סוף באה מלחמה לייט להעיר את האדרנלין מרבצו
אפשר לשחק במחבואים או לקושש תלושי גבורה
לא נעזוב, בעיקר לא עכשיו
הלוואי שייפול על הבניין ונקבל דירה חדשה, הריהוט כבר מרופט.

אחרי האזעקה
אחרי האזעקה אני חוזרת לחיתוך הסלט ולתפנוקי פיצוי רגשי
(יש אנשים שברזיהם אינם מטפטפים).
ביום יש קסאמים, בלילה חזיונות הפצצה, וסופות חול מסמאות את חיכי.
זו היתה הזדמנות "מכובדת" לקבל את אהדתך.
חיכיתי לך בשובֵר שרשרת הניתוק
על ספסל "ראובן הגבר".
בקצות אצבעותי ריח של סיגריה וגוף, איני בטוחה אם שלי.
*
איבר
אוזן חדשה גידלתי, כרויה
אוזן סיסמוגרף
אוזן דופק חזק
מתעלפת מגיהוקי חלונות,
מכוניות מותנעות, פקס וקטנועים.
היום בסופר, הפסקת חשמל
כולם היו נכונים לזנק.
*
רפלקסיה
הדחיפות בסובלימציה-
השד יודע מה מסתתר מאחוריה
בינתיים הוא (השד) טרוד בשימור ובצילום,
צורה יפה של מוח צפה בנוזלי פורמלין.
*
סדר לילה
אני ישנה בסלון עם נעליים, הדלת נעולה בחצי סיבוב
המקלחות נשקלות בכובד ראש וכן השתרעות האיברים
בבטן שלי יש שתי קלמנטינות ועוד כמה דברים
ובטלוויזיה פרסומות בטעם רע.
בחמש רדיו דרום מעיר את אשקלון להיכנס למרחב המוגן
ובבוקר אישה צעירה בבאר שבע ועיניים אדומות.





*
יש בוטות שהיא כהתרת כפתורי המכנס לאחר ארוחה.
את אצבעותיך העבות הנחֵיתַ לחבק אותי
בחום אולטרה-סגול.
שניים משבט "אינטימיות מהירה"-אחד לבטח ניזוק.
הריבוד שלך אינו מתיר
למצוא צידוק מושלם לכעס.
צה"ל,תקראו לי, אני באה.

אזעקה
האזעקה שורקת
הווו הוווווו
מה שצריך לקרות יקרה
אבל מה שלא מתביית גורר אותי מטפטפת מהמקלחת לחדר המדרגות

סורוקה
בית- החולים
עיר חלל לעצמה.
מערכת הכּריזה דאגה להודיע חגיגית:
אזעקת אמת
אזעקת-
אמת.
בספיקת כף הבמאי מסדר את כולם לעולם חדש
אפילו בלי להחליף תלבושות.

זיווה
זיווה מתל השומר אמרה דברים נכוחים
נשמי- עמוק –אויר- צח לכי לטיפ-ול
ועיניה זזו פחות ממסגרת המשקפיים.
אמרתי לה:זיווה, לי יש כתב נטוי.

חדר המדרגות
השכנים מגיחים ממחילותיהם
שלטי "כאן גרים" פולשים אל תוך הבתים.
ילד קטן יוצא מתוך חלום
השביל בצד עדיין לח מטקס טרום שינה.
נכון שהכי כיף כאן, אני מתחננת אליו,
מעלָה בועיות מתחתית האקווריום.
בניע מוצץ הוא מאשר כל עווית
ונושא אותי על כנפי הפיג'מה .

אין אדם הולך לפי תומו
אזעקה באמצע הדרך
השליכה אותי למרגלות עץ.
ריח רע עלה מן האדמה.
בשדרות רוטשילד שבתי לפגוש את העצה
עליה שוכבת אישה
זרועותיה מפהקות
ועל ירכיה קיפלולי סדין.
ויש גם קרואסון משובץ צימוקי חן.


שכנים
התרתי לשכניי לאסוף אותי אל חיקם
מארון החשמל בפרוזדור.
הם קוראים לי אסופית
ואני שותה איתם נס.


משהו
הידיים שלי ששברו כמה שמשות
ותלשו גם קצוות שלמות משיער ראשי
ליטפו בחדר המדרגות את הרעד של גאיה
(אני חושבת שזה היה הרעד בכבודו ובעצמו).

שכן
יש רשתות פרושות
גם כשדפיקה בדלת
פירושה הזמנה למוקפץ של ארוחת ערב.
הלוואי ויכולתי לעקור את הבטן הכדורית שטיפחת
ולמרוט מפניך את שכבת העור השומנית.
"הדבר הנפרם" שחפצתי לגלות התעקש מולי
עד שניערנו את הרשת כמו מפה
והעפנו את כל המחשבות
לכל הרוחות.

אבישי חורי, 17, באר שבע.

I
הקיץ הזה היכה בלי אזהרה
ורוחות חמות ליחכו את הזרועות
התעוררתי וידעתי - עוד לא שבה ההכרה
כבר מטאטאים מפה עכשיו משקעים ושאריות,
זיכרונות וימים שידעו ימים טובים מאלה
רגשות שגואים ברגע
למראה שמים אפורים וטבע
מתעורר
כל אלה יתקפלו, יצטנפו, ייבלעו, יפנו את הדרך
עד החורף הבא.
II
ואולי הקיץ אלמד בינתיים
לרצות את המצוי
ולמצוא את הרצוי
ביובש הזה, בהכרה שמחלחלת לאטה
יש איזה שד
שמרחף באוויר העומד
שסודק את האדמה
שמועך במלקחיו את הרקה
שמנצל את ההזדמנות לטרוף כל דקה
הוא לועס את השניותומלקק את השפתיים
ואני שכבר נפלתי מציר הזמן
הוא לא ימצא אותי כאן...

רגבים נפרדים זה מזה
חמסין לא נשבר מהר כמו אדם
ועוד מעט לא יישאר כאן הרבה
רק סדק מתפתל בין כלום לכלום
אופק מתפורר בדממה החמה
שמחרישה אוזניים
ועין הסערה
עמוק בעיניים

אסתר ויתקון

נפתחו לי שערים

מִתֵּל-אֲבִיב בּוֹאֲכָה נֶגֶב
נִפְתְּחוּ לִי שֶׁעָרֵי הַבְּשׂוֹר,
טָבַלְתִּי בְּמִקְוֵה יָרֹק מָשׁוּחַ בְּאוֹר רַךְ
מִתְפַּשֵּׁט הוֹלֵךְ וְזַךְ.

עַל אַדְווֹת הַהִשְׁתַּוּוּת
וְרִנַּת יְצוּרִים בַּשָּׂדוֹת
זָרַמְתִּי אֱלֵי מְחִילוֹת.

בִּמְכוֹנִיתִי דָּהַרְתִּי
כְּאֵלִיָּהוּ בְּאֵשׁ מֶרְכַּבְתּוֹ,
וְאֵינִי רוֹצָה לָרוּם, כמותו,

רַק לִטְבֹּל עוֹד וְעוֹד
בְּמִישׁוֹרָיו הַיְּרֻקִּים שֶׁל אור הַבְּשׂוֹר וְלִטְהוֹר

מאת חפציבה בת גלים

עמק הסביבונים

בגיל 16 עדיין היינו משולש מחובר שווה צלעות. ענת-נועה-ויעל. אם משום דמיון צלילי השמות, או משום יפי נשמתנו, אם משום שליחותם של השלושה. אהבנו. סבב השיחות הפנימיות ביננו נגע: הם יפים. הם תמירים.

עת התהלכנו בשבילי החלב והנוגה הנטועים בשמי קיבוץ עין התכלת, חפצנו בחיים,

חיפשנו את תמירותם, מתכופפים לקליעה בול שלהם בגבעת  הגולות, חיכינו למסיבת חנוכה.

*

עלטה. ציפור בוערת אש – מאירה את חשכת העומקים המנסים לפלס נתיבים בשבילי הקרח.

זועקים לטיפת חמצן בהיר. ואנחנו התגבשנו לאט לאט כמו גבישי סוכר ונמסנו. לא להיות. להתחבא מכל העולם.

וכמה שרצינו עומקים, בסוף לקחנו חתיכת שולחן עם רגלי ברזל יצוקות להיות לנו מקלט.

ושם ישבנו.

שפשפנו את הידיים זו בזו,

הרחקנו את כפות הידיים זו מזו – ויצרנו מעגלים.

התחלנו בעיגול קטן ולאט לאט הרחבנו את הנפח שלהם ולתוכם הכנסנו את רועי. ואת עומר. ואת עמית.

הכנסנו אותם לתוך הטליתות הלבנות. וככה עם כל הרצון שלנו להם - שלחנו אותם ארוזים אל מתחת לכסא הכבוד.

ועם כל אהבתנו ננשכו, קוּבְּרוּ  עַלֵי הרגש שהתחילו להנץ, קרסו כמו מפולת שלגים.

ושם, בשירת הבריאה, כל יום, מה הוא אומר?

ששי אומר שבת. אבל ששי יג טבת אומר יג מידות הרחמים.

עומר ועמית כבר לא ישחקו בעמק הסביבונים.

נתקפתי בעירפול.

רואה רק את החיוך ואת השמחה של נעוריהם. והייתי רחוקה מזה

העינים שלי פטישים לי – קרדום לחפור עומקים. ובעת הערפילים הזו עצי הזית נשרפים והיונה הלבנה... בוערת.

עומר אחד ועמית אחד. עומר ועמית. ואוגדה.

באים להזכיר: ואנחנו לו עמו וצאן מרעיתו, אנחנו שֶׁלוֹ

עקומת הלחץ בעינים כאבים. גבים גבים המשוועים לטיפת לחלוחית. להיות אנחנו שָׁלֵו

יעל אומרת היום זה אומר קבלת שבת. נועה אומרת היום זה תפילה וקריאת תורה וענת בעיניה  מנסה להיפקח לראות
את העומקים, מה יש שם ומה אמירתם.

בעומק הראשון – היה גלעד. בעומק שאחרי זה, כבר אינני זוכרת מה היה בדיוק, רק לאיזה מקום באמצע
הגיעה ציפור בוערת שרופת נוצות שנפלה. שצללה לתוך המים.

המים נשרפו. עכשיו מלחמה. וזה עוקץ אותם וכואב להם הנקירוֹת של השְׂלָוִים. הניכור.

ובתת העומקים מתחת לסעיף האילן, נמצאו עומקים אחרים.

הממצאים: בעומק אחד היו שמות וטבעות מיותרות: לא קודשו. בשני יציבות הסיירות.

בשלישי היו צבאות של איילים מנומרים. ברביעי זעקו צפֳּרֵי הסירנות.

בחמישי הכינו את הדגל בעמק נְצָרִים. בעומק הששי היו קירות של שיש יוקד בצבעי איזמרגד.

במקום אחר שלא שייך לכל אלה, עמוק בלב,

ראיתי צף על פני המים שלא מספיק מכבדים את פריסת הספרים,

ראיתי נפלט אל תוך היבשה - ששלחה אותו  לבטל תורתו. שלא היתה לו אשתו.

ואני בעמק השבת אמרתי רק שקד אחד, ואגוז.

בת גלים נא הביאי התיבה מַלְאִיהָ באור הטוב עם המשוי להיות לנו לרועה ועמית, לטפס בספירה להשלים העומר.

אהבה – עזה כמוות.

 

מגדל זוהר - שור ענתבי עונה לאליעז כהן בשיר

 

הַמִּגְדָ ל הַזּוֹהֵר מתוך הספר "מִרְפֶּצְעֶת – בית, ארץ ושמים", העתיד לראות אור

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הָאֲדָמָה

מַצְמִיד רֹאשִׁי לְבִטְנָהּ הַחֲמַרְמַרָה הַמַּרְגַּעַת  

אוּלַי מַשֶּׁהוּ עוֹד רוֹגֵש בָּהּ

הַנְּמָלִים בְּטוּרֵיהֶן תָּמִיד נוֹסְעוֹת שָׁבוֹת וְחוֹזְרוֹת נוֹשְׂאוֹת דְּבַר מָה

לֹּא מוּדָעוֹת לַתְּנוּעוֹת הַמְּאַיְּמוֹת הַכַּבִּירוֹת

הַשֶּׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת אֶת הַבָּשָׂר הַצָּמֵא כָּמְהָה לְחִבּוּק

וּכְבָר אֲנִי חוֹבֵק אֶת הַיָּחִיד הַחוֹלָנִי

הַכַּדּוּר הַכְּחַלְחַל בְּאָזְנָי אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים

מְרַקֵּק לֵחָה צְהֻבָּה חוֹלָנִית

רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ דְּבַר מַה בָּרִיא

אַךְ שׁוֹקֵעַ בַּהֲזָיוֹת מִן הַמָּסָךְ הַכְּחַלְחַל הַפְלוֹרוֹצֶנְטִי אֶל אַשְׁמוֹרוֹתָי

וּבְאָזְנָי מַנְגִּינָה צִלְצוּל מְלָאכוּתִי

טוֹקָטָה רְבִיעִית בַּעֲלַת אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִים

עוֹלָה מִן הַיָּם

גּוּפָהּ מְעֻוָּת מְשֻׁבָּט

וְהַיָּם אַחֲרֶיהָ יַעֲלֶה יְכַסֶּה עָרִים שְׁדוּפוֹת חֲלוֹמוֹת חֲרֵבִים

וְסַעֲרוֹת כְּפוֹר מֻגְלָדוֹת וְאַחֲרֵיהֶן רוּחַ קָדִים בִּשְׁבָט מְשֻׁבָּט

צָמוּק וְשָׁדוּף עַד לְשַׁד נִשְׁמָתי עַצְמוֹתָי

אֶגַּע בַּשָּׁמַיִם סוֹף-סוֹף

עוֹמֵד עַל מִגְדָּל בָּלוּל בִּלְשׁוֹנוֹת חֵץ הַמִּתְבַּלְבְּלוֹת זוֹ בַּזוֹ

לְשָׂפָה אַחַת שְׁסוּעָה מְדַמֶּמֶת שְׁטוּחָה צַוְחָנִית

סוֹף לְכָל זֶה עוֹד מְעַט יָבוֹא

אַבִּיט לַמֶּרְחָק עַל מִגְדְּלֵי הַבַּרְזֶל הַבֶּטוֹן הַזְּכוּכִית עַל גַּגּוֹת אֲדֻמִּים כִּכָּרוֹת

זְרוּעוֹת בְּדֶשֶׁא פְּלַסְטִיק מְגֻרְעַן

הַיָּם שֶׁיָּצִיף אֶת חוֹמַת הַמָּגֵן בְּאֵינְסְפוֹר טִפּוֹת

דִּמְעוֹתָי יְפַקּוּ אֶת עֵינָי מוּכָנוֹת לְאִדּוּי

אֹשֶׁר וָחֹם יִתְפַּשְּׁטוּ עַל רִיסָי הַנִּכְוִים

פָּנָים צַוָּאר מְלֻטָּפִים

הַבֶּטֶן הַמְּעֻסֶּה וּלְמַטָּה תְּשׁוּקָה בְּאַהֲבַת אֱמֶת

אָכֵן אֲנִי נוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם הֵם יָרְדוּ אֵלֵינוּ הוּא יָרַד הָאֶחָד

הָאוֹר הַזּוֹהֵר הַמַּבְהִיק מִן הֶעָנָן קוֹרֵא

בְּמִלָּה אַחַת זָרָה – נַגַסַאקִי

אָכֵן הוּא יָרַד

הָיָה הוֹוֶה יִהְיֶה

"הַכֹּל נָפוֹץ עַל הָאֲדָמָה הַקְּרוּנָה" (מדרש הים, ד"מ המתחיל מגדל היה על הים)

משירי השואה הבאה / אליעז כהן -שיר לרגל יום השואה הבינלאומי (27 לינואר)

משירי השואה הבאה / אליעז כהן

 

 

*

וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ בָּהּ יָמִים רַבִּים הָלַכְנוּ

הָלוֹךְ וְזָלוֹל הָלוֹךְ וְסָחוֹר הָלוֹךְ

וְסָרוֹר וְסָבוֹא וּמָרֹה וְלֹא נֵדַע כִּי בְּרֶגַע

תִּגַּע אֵלֵינוּ הָרָעָה

 

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

        וְאֵין הָרִים

וּכְבָר נָגְעָה רָעָה נָשְׁקָה רַכּוֹת פִּסְגוֹתֵיהֶם נָמַסּוּ נָזְלוּ כְּדוֹנַג הִתְמוֹגְגוּ

         גְּבָעוֹת כִּבְקָעוֹת

גַּם רִבּוֹאוֹת הֲמוֹן צִבְאוֹת אָדָם

אֲנָשִׁים עִם נָשִׁים עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת זְקֵנִים וָטַף

    נָזְלוּ הָיוּ לִנְהַר

       הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תָּזוּב הָאָרֶץ מֵחֵלֶב בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לֹא תִּהְיֶה פְּלֵטָה בְּהַר יְרוּשָׁלַיִם

 

*

אוּלַי נָבוֹא, אֲנִי וְאַתְּ, בַּמְּחִילוֹת בְּעֶצְיוֹן

  בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא נֵדַע כִּי אַחֲרוֹנָה

   פִּתְאֹם, בָּאֶמְצַע, הַתְּשׁוּקָה

       תַּעֲמֹד לָנוּ

וּבְרֶגַע נִמַּס יַחְדָּו בָּשָׂר וְחֵשֶׁק וּנְשָׁמָה

          הַיְלָדִים יָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ

 

 

*

וּנְהַר הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ יָבוֹא יְבַעְבֵּעַ אֶל יְרוּשָׁלֵם הָעִיר

  טִפּוֹת-זְהַב-כִּפַּת-הָהָר יָבוֹאוּ בּוֹ בְּאַלְלַי

הַר-זֵיתִים יִזַּל שְׁמָנִים וְשַׁיִשׁ יִבָּקַע בְּאֶמְצָעוֹ

              בְּלֹא קוֹל

 

*

בַּשּׁוֹאָה הַבָּאָה נֵשֵׁב, שְׂרָפִים, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

      וְנִסְפֹּר יְהוּדִימְנוֹדְדִים

 

 

*

כִּי-צִפּוֹר-הַשִּׁיר תֵּחָרֵךְ בִּמְעוּפָהּ וּפִי

     הָאָרֶץ יִסָּתֵם מִזַּעַק

חַמָּנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת תָּדִיר רֹאשׁ יַרְכִּינוּ

וְיָד יְבֵשָׁה תְּשַׁלַּח הַגֶּפֶן לִפְרֹךְ בְּאֵפֶר

                   הַשָּׁמַיִם

וְכָל הַחַי בְּזוֹ הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

   וְהָיָה כֵּאלֹהִים:

 

תָּכֹל, שָׁקוּף וַאֲוִירִי

 

 

חורף תשס"ט

שיר מאת גלית דהן קרליבך

התפכחות

 

גלית דהן קרליבך

 

 

היין תסס בשרירים

במרתפי הנפש כבר החמיץ.

כשנשמע הבזזזז -שוויק -בום,

התפכחנו.

 

טוב שיהיה לו, לשיכור תוסס,

מקום להניח את הראש.

מקום להניח את הראש,טוב,

גם לשיכור מתנדנד.

 

שנות שיכורים ארוכות חולפות.

אנחנו בשלנו.

מתפכחים.  

מסה מאת גלית דהן-קרליבך

שדרות

גלית דהן קרליבך

איש מגיע הביתה, רואה אישה מול שני כובעים. לנסוע או לא לנסוע. האיש אדיב ונעים גם נוכח המטורפות הרגעית של זוגתו ,ואומר: 'אני איתך, לאן שתלכי'.
ועכשיו כל התייעצויות הטלפוניות המתבקשות: אל תיסעי. תיסעי, זו המשפחה שלך. אל תיקחי את הילדה. תלכי עם הלב. תלכי עם הרגש. ולכי תעשי את זה כשהלב מפחד ורוצה לנסוע לעיר הולדתו. לבית גידולו.
סבתי לא פותרת לי את המצוקה. בנתי. היא מתלטפת לי בטלפון. 'אם את לא פוחדת- בואי'. להזמין היא לא יכולה. כל הזמנה היא פתח לגורל הארור. הדמיון ארור גם הוא: טילים שנוחתים באמצע ארוחה, זנבות עשנים ברחובות, פחד בעיניים, וממולו, באגף הרפתקה: שדרות של אבנים משתלבות, אולם כדורגל ישן, אוכל ,הרבה אוכל טוב, וסיפורים, כמה שאני רק רוצה.

הדרך לשדרות רצופה במספרים. שלושה עשר פיתולים של כביש הודיה. גבעה 113. גדוד 54. גדוד 52.
הנה כאן, בין שרידי הכפרים, למדתי לקטוף סברס עם פחית שימורים. הנה שם ,בתעלה שמצידי הכביש התהפכנו כל המשפחה, כשמשאית מעזה דחקה אותנו אל השוליים.
ממשיכים לנסוע, ולא הרכב הוא שדוהר. הלב, הלב מדהיר את המכונית, מגמיא אותה על פני הכביש, ולא עוצר.
האוויר נעים, ויש אשליה דקה של אביב. אפשר לעצום את העיניים ולהתפתות לציוריות: התאדמות הכלניות בגבעה שמול בית הקברות. חורשת איבים צומחת ליער עבות וכהה.
הכניסה לשדרות, אני כבר משלימה עם העובדה שכמו כפתה עצמה עלי, שכאן אבלה את השבת. האם תהיה זו שבתי האחרונה?
בבית של סבתא, אני משוחררת לגמרי. נתונה ליד הגורל. פה אחיה ופה אמות. 'הכול כתוב, בנתי, הכול'.
שכנים מופתעים מנערים את ראשם בתנועת היזכרות ואומרים: הבת של יהודה. אמיצה, הם קוראים לי. וכל החששות והפחדים וההגרלות נשטפים. אני אמיצה. הגעתי לבקר את משפחתי.

לרגע, אפשר למרוח שטויות חינניות של פולקלור הילדות שלי על הקנבס: השוק של יום אלף, בית הכנסת שבו יושבים בריבוע,כמו בבתי הכנסת הקדומים, ערק עובר בחשאי בין המתפללים האחרונים, ולמעלה,בעזרה,נשים מחסלות חשבון בעזרת סוכריות. חמולות חמולות ישובות במרפסות, בשבת של אחר צהריים עם תה עוגות ופיצוחים. עונות רודפות את דמיוני: שלוליות החורף שמעמיקות לנהר. קיץ שכולו בריכה. אבל הקנבס נקרע באחת. צבע אדום מורח את כל השטויות החינניות, ומעכשיו: שום משחקי דמיון ושום געגועים , רק לרוץ ולחפש מחסה. במומחיות שנבנתה במשך שנים מסבירים לי: יש עשרים שניות, במקרה הטוב. זה המון זמן, ואם את לא מאמינה אז תספרי עד עשרים ותראי מה את יכולה לעשות בעשרים שניות. ולא להתחבא ליד חלון או מראה בגלל הזכוכיות, תיכנסו לחדר הכי פנימי של הבית, בשכיבה. ולא לשכוח להישאר שכובים גם לאחר הפיצוץ.
שדרות היא עיר לא ידידותית לדיסקלקולים. כולה ממוספרת. בכניסה המערבית מצוין מספר הקסאמים שפגעו בעיר- מעל 6000. היא נמצאת שמונה קילומטר מנתיבות. ארבעה אווירית מבית חנון. עשרים שניות. בעשרים שניות אפשר לשתות לרוויה. בעשרים שניות אפשר לקפל עשרה בגדים. בעשרים שניות אפשר לשמוע התחלה של דיסק. בעשרים שניות אפשר לקרוא פתיחה של ספר. תשכחי את כל מה שאת יודעת על זמן, תרימי את הילדה ורוצי כבר, למען השם.
האנשים פה פיתחו מידה של אקוסטיקה: כששומעים פיצוץ חזק, יודעים שהשיגור נעשה מבית חנון, כשהפיצוץ לא נשמע או נשמע בקושי, סימן שהחיילים שלנו בפנים, והקסאמים משוגרים מג'בליה.
אנחנו מתכוננים לצאת, ואת אזהרות ה"לא יוצאים בראש רטוב" ותשימי על עצמך משהו, קר", מחליפה ענייניות: במקרה של אזעקה להשתטח ליד קיר, ואם אפשר להיכנס לבית. כולם כבר רגילים, אולי עוד מהמימונה.
אנחנו הולכים בשדרות. עיירה של סב טקסט מתמשך. בכל רגע יכול לקרות משהו שייתן כותרת בעיתון: "בת המקום התעקשה לנסוע ומצאה את מותה". מגרש הכדורגל מלא בשחקנים. מהטריבונות קהל גברי מריע. שישי נורמאלי ,כביכול ,אבל משני צדדי המגרש מתגבהות בטונדות, כמו שלושה סימני קריאה.

הולכים. מזיגה של עיר וכפר יחד. כל היתרונות של עיר. כל היתרונות של כפר. בתים נמוכים לצד בתי קומות. אנשים מוזרים ותימהונים מתקבלים בברכה לצד אלו הנורמאלים.
שדרות לא מרגישה גיבורה, והיא לא פונה לטיעוני 'אנחנו הגב של תל אביב'. שדרות רוצה לחיות, כרגיל. כאן, התחושה אינה של אשם. אלא של אחריות. האשם מזמן כבר נמסך ברקע העשן של העיר והאחריות גוברת: לאן לשלוח את הילדים. האם להקשיב לנבואות לב? כמו שסיפר לי בן דודי, ילד בן 12, ששלשום הוא הרגיש שאסור לו ללכת לבית הספר וכששינה את הדרך, אכן נפל קסאם, בדיוק במקום ההוא. כל תנועה מחושבת . גורלית.וכל רגע צובר נס. אותו נס בגללו הממשלה יכולה להמשיך בשלה, כמו שר הביטחון שהגיע בשקט, לשבע דקות, ומלמעלה, כך סופר לי, זמזמו מסוקים .
שדרות. במוסף של ידיעות הביאו לדוגמא את השכנים הקיבוצניקים ש"נושכים שפתיים" ,ש"לא צועקים,וודאי לא כמו בשדרות". פערים חברתיים שהיו אי אז בשנות החמישים לא נסגרו גם היום. אולי לאנשים שבחרו במקום יישובם והתווכחו ונאספו ולהטו לטובת המקום, אולי לאנשים כאלו אין צורך בצעקה. ובשדרות חשיקת שפתיים, לצד הנשיקות, ההלוויות הססגוניות והסיפורים המיתיים, נשיכת שפתיים פשוט אינה מתאימה. שפת גוף שאינה מוכרת, איפוק שאינו מתורגל.


בשדרות אין אמרנו לכם. כי אם היה , אז גם לא הייתה עלייה. אין אם. לו היה כזה, הייתה נשארת משפחתי במרוקו לצד הערבים שביקשו מהם להישאר. לפני העלייה ,השכן הערבי כרת ברית עם סבי: "אם הפלסטינים יילחמו בכם, אני ואתה לא נילחם אחד נגד השני". בשבועה.
משפחתי, ולא רק היא, אינה מן המפגינים. הולכים מהפרט אל הכלל, ולא ההיפך. הם מנקים את הבית ומזמינים מזנון חדש ורושמים את הילד לחוג כדורסל, ומקיימים אירועים, ורק אותנו ,את אלו שערקו עוד מזמן הם לא מזמינים. הם לא צריכים אותנו על המצפון אם יקרה משהו. וכשאנחנו מגיעים, הם מוודאים כל הזמן שאנחנו בסדר ולא מפחדים. כל תזוזה של כיסא, כל עצירת נשימה של מקרר מדוממת שיחה. האם נפל קסאם? האם נשמעה אזעקה?
לסבתי נמאס מלנדוד בכל הארץ, גם אם מדובר בלנוע בסך הכול לעיירה השכנה,נתיבות. חלק ממהגרי נתיבות, מספרים על הניסיות של נתיבות בזכות הבבא סאלי, אבל לאחר שהחמאס הראה שיש לו מה לומר גם בנתיבות, הניסיות מתמוססת ונותרת יריעת מציאות חזקה ואטומה מאוד. משפחתי לא רוצה לנדוד. היא לא חפצה במלונות של גאידמק,לא מעוניינת במגורים באכסניה, נמאס לה לנטות את האוהל. היא רוצה את המיטה שלה והאוכל שלה, והיא רוצה לארח כמו שרק היא יודעת: עם חום ואוכל אמיתי -לא כזה שמשורטט על קנבס. בלי מילים של גבוהה גבוהה. בלי ימי פקודה וגבורה נוסח גוש אמונים ובלי השתטחות על אדמה. פה, אם השתטחו, זה היה בשביל למרוח את האספלט.

שפה היא כל עולמו של אדם, כתבה סופרת חכמה. ואכן שפתם של האנשים כאן מושפעת מ"המצב". כאן לא מתפוצצים מצחוק, ואין חתונה פיגוז, ואולי אישה אינה פצצה כי אם יפה. המלחמה עושה משהו למילון המקומי, וכשמישהי מבקשת מדודתי ש"תעשה לה צבע אדום בשיער", האסוציאציות לוקחות היישר לגדר של בית חנון.
יש משהו שואב בעיר שהיא ההיפך מעיר כמו ירושלים. בירושלים,תמיד אני חשה, אדם יכול להשיל את עצמו ולהתחפש. בשדרות השאיבה היא מוחלטת. להידמות למשפחה, להשתרש. כאן נמצא האוכל הכי עתיק בעולם. בלי אותנטיות מזויפת של שפים ומסעדנים.
בשדרות נמצאת כל המשפחה המורחבת שלי. סעיפים גדולים ממנה חולקו בין שאר חלקי הארץ, ממטולה ועד אילת כולל מה שבדרך. שלושה מדודיי עברו לנתיבות. אחת מהן תיארה לי את המעבר: "כבר הרגשתי שאין לי לב יציב וקבוע, אלא בועת ג'לי שדופקת בפראות. עכשיו, כבר כמה חודשים שיש לי אגרוף קשה בפנים. בהתחלה לא נתתי לילדים ללכת לגן המשחקים לבד, אחר כך כשזה קרה התפלאתי". כמה מהר אדם מתרגל למלחמה.


כשאני שואלת אנשים אם הם אוהבים את שדרות, ניכר שהשאלה לא נוחה להם. במקום להתעפעף לי, הם נותנים לי סדנת כתיבה טובה, ומדברים בפעולות, בלי מילים נבובות: בית הכנסת, שורשים, משפחה,כל עולמם נמצא כאן. הם צוחקים: "אפילו האוכל שלנו אצלכם בירושלים נהיה אדיש."
בעצם, הם מוותרים על השיכרון האידיאולוגי זה שמסמם ומטשטש, זה שהופך אנשים שרוצים לחיות ולעבוד לגיבורים של העם, זה שמקדש כל שיטה. הם מוותרים על השיכרון הזה, וחיים בכאב של חוסר העמדת פנים.

בערב שבת, וויכוח מתורגל בתיאטרון הוויכוח וכל אחד תופס לו את הצד והדעה שלו, וכמו שחקן הוא יורה את שורותיו. האם היה צריך לפנות את גוש קטיף?
סבתי מתהרהרת: זה שלנו,הכול שלנו, אבל אם הם היו נשארים אולי היו חוטפים את הכול, כמו שאנחנו. מישהו מתערב בשיחה: אם לא היו מפנים, לא היו קסאמים, וסימפוזיון שלם מתחיל להתהדהד.
הוויכוח ממשיך, שמאלני, ימני, דתי חילוני, זה לא משנה לסבתא שלי, שיודעת להגיש לכל אחד את הדג בצורה האהובה רק עליו.
אחר כך פורשים מזרונים, ונשכבים איש איש ראש –זנב, בצפיפות טובה ומלכדת. לא לכולם השינה קלה. האוזן מחוץ לשמיכה ,קלוטה לשמוע אזעקה, חלומות מעורבבים בערות. הלילה עובר בשקט.

השבת יפה ומזמינה, בפירוש מזמינה לצאת לטיול, אבל אז אנחנו נזכרים במצב ומעדיפים להישאר בבית שריח של אוכל שבושל כל הלילה עומד בו. בתי מבקשת ללכת לגן המשחקים. אני מסרבת, וכולם מתבדחים על חשבוני. רק סבתא מבטיחה לה שתספר לה סיפור יפה-יפה, ובתי מתיישבת בשקיקה. סבתי מאושרת. להזמין מפורשות לא יכלה. אמרה רק: אם את לא מפחדת-תבואי.

היום עובר לאט, שמש מסננת את העפעפיים וכבר אין כוח לחשוב על מה יהיה.
אני שקועה בספה במרפסת. סבתי משקה אותנו בתה חם, ומסברת את אוזנינו בסיפורים. האוויר נעים, מתישהו תשמע אזעקה, אבל עד אז טוב לי. טוב לי בשדרות.

שיר נוסף מאת שור ענתבי

הַמַּכֶּה בַּסֶּלַע 

תְּנוּעַת הַנּוֹף הַמְהֻנְדָּס שֶׁלְּמוּלִי

מוֹפַע נִצָּחוֹן צִיּוֹנִי

וְכָל יָרֹק-הָעַד הַשִּׁקְרִי הַזֶּה

אֲנִי נִשְׁבָּר מוּלוֹ

אֲנִי בִּנְבוֹ פְּרָטִי שֶׁלִּי

רַק שֶׁעֵינִי כָּהֲתָה

וְלֵחָהּ נָס

וְכָל כֻּלִּי

הִתְפּוֹרְרוּת הַחַדּוּת

וְאֵין לִי אֶרֶץ רַבָּה

שָׁמוּט וְרָפוּי עַל קוֹצִים בְּפֶתַח

וָאדִי שָׁחוּט בִּתְלוּלִיּוֹת שׁוּפֶלִיּוֹת

לֹא תָּבוֹא אֵלֶיהָ

לֹא תָּבוֹא 

בדרכי שדרות, שבט תשס"ז

שיר מאת אביטל קשת

שעות ארוכות משחור חלפו  

                 ואני המתנתי לו

עד שהלבין היום והתפוקקו הברכיים

                     שירת האזינו נשמעה

התבקעו המים  

  ואני יבבתי עד כלות הרקות

             הורקתי קלות

              התרוקנתי ארוכות

                       בנפול   היום

                      

                         טמנתי את נפשי

                           בכפי הקטנה גדולה  

                               כיסיתי עיניים שטחו מלדעת ולראות

                                   

                                     וקראתי בלהט

                                          ושפתיים חרבות

                                      את שמו 

                                             ישראל

סבל - יואב איתמר

   סבל

                                       לאברהם שלונסקי

 

   על דעת עיניי שראו את שדרות

   שעמסה זעקות על ליבי השחוח.

   על דעת מנהיג שהורני למחול

   עד באו ימים שעייפו מלסלוח.

   כי מילים לא יוכלו לתקן את הכול

   לעיתים זקוקים גם לכוח.

 

   ואם איש יאמר: "זה לא מוסרי,

   זה התעללות, זה בושה, רצח עם!"

   קודם יוכלו שבטי מוסרי.

   אמור לו שהוא העומד על הדם.

   קונם אם חמאס יחזור לסורו

   ומאום לא ילמד גם הפעם.

 

שיר מאת שרית נגרין

 

שלום

 

 

כשתבוא

תשתיק את כל השרפות

תפזר פרחי כלולות

ותפריח תקוות של חולמים אופטימיים.

 

כשתבוא

תתקן את הדלת

שדרכה תעבור

ותסיט מחלוננו

את הערפל שהכביד.

 

כשתבוא

תנסה לנחם את מי ששילם מחיר יקר.

ותשטוף את נחלתנו

לקראת המחר.

שיר מאת אוולין כץ

אוֹר  זָחוּחַ

 

לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים...אֶת הַשֶׁמֶש...אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים (תהילים קל"ו ז-ט)

 

בֵּין עַרְבַּיִם דִּמְדּוּמִים מָשְׁלוּ

עַל אַחֲרִית יוֹם מִתְאַיֵּד

בְּ"שִׁירַת הַיָּם" מֵעֵבר לְקָו הַיָּרוֹק.

טָעַמְתִּי קְלָף שָׁכוּחַ

עַצֶבֶת נוֹפִים שׁוּב מִתְרַחֲקִים בְּנֵצַח.

 

רְעִישָׁת פְּרֵדָּה צָנְפָה מַלְבּוּשִׁי יוֹם

וְטָרְקָה דֶּלֶת שֶׁל בַּיִת וְשֶׁל עִיר

לֹא נְעוּלָה

לְתוֹךְ הַשְּׁמָמָה בְּקָו הַחוֹף

שֶׁנּוֹתָר חִוֵּר בָּדָד דּוּמָם.

 

וַאֲנִי בְּיָדָהּ אָחַזְתִּי,

אַךְ בְּמִלִּים  

לְהָנִיפָהּ לְדִּיאֶז, וְלִרְאוֹת בְיָּמִים                    

אוֹר זָחוּחַ בְּאוֹר וּתְכוֹל

נִשְׁקַף בֵּין דְּקָלִים וְחֹף יָם.

 

 

אוולין כץ

11.8.2005

שיר מאת שור ענתבי

שוּר ענתבי

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים

                                                                   לר"ש, במקום שהיה שירה

 

אֵיכָה הַבַּיִת חָרֵב עָשֵׁן

אֵשׁ יָרְדָה וָתֹאכַל בַּעֲנָנִים אֲפֹרִים סְמִיכִים

בְּדֶרֶךְ הַכִּסּוּפִים

בֵּינִי לְמֶלֶךְ הַמְּלָכִים

וּבֵינְתַיִם חוֹלוֹת לוֹהֲטִים

כַּפּוֹת מְלַהֲטוֹת שֶׁל דַּחְפּוֹרִים

עַל פְּנֵי אֶרֶץ עֲיֵפָה

עַל הַפָּנִים

עַל פָּנִים מוּל פְּנִים

שִׂיחָה עַל שִׂיחָה

נְסִיכָה דְּאוּגָה

אֲרַזְתֶּם? אוֹרְזִים

פֹּה בָּתֵּי עִנּוּגִים

פֹּה בָּנִים שָׁבִים

וְטִילִים רְגֻמִּים עָפִים וְנוֹפְלִים

עַל חֲמָמוֹת מְשֻׁבָּחוֹת

עַל קוֹצִים

עַל בְּנֵי מֶלֶךְ הַמְּלָכִים

כָּאן וְשָׂם בָּתֵּי עָלְמִין נָעִים

וּקְבָרִים נִפְתָּחִים גַּם פְּצָעִים

הוֹ נְסִיכָהּ שֶׁלִּי דְּאוּגָה בַּת צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה

אֵיכָה בָּא דּוֹדֵךְ וִיחַבְּקֵךְ אָהֲבָה

 

 

ט'-י' באב תשס"ה

שיר עזתי - אמיר מנשהוף

 

בִּשְׁלוֹשָׁה שׁלַבִים מְדֻמָּה

מִלְחָמָה קְרוֹבָה.

בְּרָאשֵׁי תֵיבוֹת

(פֵּרוּרֵי אוֹתִיוֹת)

בְּחֻלְיוֹת

בְּכוֹחוֹת

מִלְחָמָה עַל לוּחַ מָחִיק  

סְרוּגָה כְּמוֹ סִימְפוֹנְיָה.

יָדָיו מִתּוֹךְ חֻלְצַת מַדִּים

כַּפּוֹת יָדָיו מַצְנִיעוֹת תְּנוּעָה

פְּעֻלּוֹתֵיהֶן הַמֶּכָנִיּוּת טֶרֶם עֲשׂוּיוֹת

אֵלֶּה שֶׁמְּקוֹרָן בְּאִמּוּן וּבְהֶרְגֵּל

מִיְּמֵי הַסָּדִיר

יִתְפָּרְצוּ.

עֲיֵיפוּת רַעֲנַנָּה מְקִלָּה עָלָיו

אֶת שְׁעָתוֹ שֶׁל הַמָחָ"ט לְהַסְבִּיר

כְּאִלּוּ דּוֹאֶגֶת לִשְׁמֹר אֶת הַהִתְרַחֲשׁוּת

בִּיקוּם חֲצִי חֲלוּם.

נִזְכַּר שֶׁעָטְפָה אֶת כַּפּוֹת יָדָיו

בֵּין בַּדִּים וְרַגְלַיִם וְרִפּוּד רַכֶּבֶת  

וּפָרְשָׁה מִמֶּנּוּ וְהוֹתִירָה אוֹתוֹ

קַל כְּמוֹ פֶּחָם עַל חוֹל.

הַיּוֹם אֶחָד מִיְּמֵי זִכָּרוֹן צְבוּעֵי תְּכֵלֶת  

כְּאִלּוּ נֵזֶר בְּרִיאָה הֵם שֶׁל נִיחוֹחַ דְּגָלִים מְהֻדָּר  

כְּאִלּוּ תְּכֵלֶת כָּזֹאת עָטְפָה אֶת אֲנָשֶׁיהָ בַּבְּרֵכוֹת.

נִזְכַּר חַיָּל הַמִּלּוּאִים

שֶׁאֵין זֶה נָחוּץ  

שֶׁלֹּא בִּקְּשׁוּ זֹאת חֲבֵרָיו –

שֶׁיַּבְחִין בַּצְּבָעִים שֶׁעוֹטְפִים אוֹתוֹ.

הַחַיָּל נוֹגֵס בְּמַאֲפֶה שֶׁקֶ"ם

וּבְלֵב שָׁלֵם  

בִּידִיעָה פִּקַּחַת

מוֹדֶה כְּלַפֵּי עַצְמוֹ

שֶׁלֹּא יִרְשֹׁם תְּגוּבָה  

בְּמִסְתּוֹר עַמּוּדָיו

שֶׁיַּפְסִיק לְהַמְתִּין לַמִּתְרַחֵשׁ

וְלִמְדֹּד חֶזְיוֹנוֹת.