יונה לוי גרוסמן

כמו הגשמים
כך הברכה
מגיעה לדרום
אחר כך.
ולפעמים,
בניגוד לכל התחזיות
ולכל המפות הסינופטיות
ולכל מבדקי האינטליגנציה
ומבדקי הקצונה
ומבדקי תורשה,
מגיעה סופה בלתי מובנת
מכיוון בלתי צפוי מראש.
שוטפת וסוחפת בדרום
כל אורח העומד בדרכה.
ורק שבילי השיטפונות העקורים,
רק שרידי גשרים וכבישים
ורק עיני ילדים וזקנים
עומדים אילמים
להעיד.
כי בין העונות המוגדרות היטב
ובין חריצי הקירות המוגבהים של הפרסטיג'ה המקצועית
ובין הדלתות המוגפות למשהו אחר,
עבר דבר
בלתי נשלט,
הכניס תזזית
ומראה אחר למוכר
ונעלם.

וכמו הגשמים
כך גם הברכה
נשמרת לדרום
לעיתים
להשקות אדמה יבישה
להצמיח פרח נדיר,
רק אחר כך.

*

אימי הייתה בלונדינית,
עיניה כעשן,
באירופה החשוכה מאל
הצליחה לשרוד.
שתי אחיות היו לאבי, כבנות שם.
שיער שחור,
עיני שקד לראות עולם.
ועתה,
פריחת השקד מכסה את אדמת סבי, בין
מרבדי אודם הכלנית השוטפים את האדמה.
הלחם גבהה
עד צוואר בנותיי,
אנחה
פורצת את גרוני
ואין מעצור
כשזהב נוגע בזהב
בין ארצות בני ערב.
אולי הפעם יעמוד הצדק
איתן
ויעשה דברו.

מתי שמואלוף

די פוליטיקה מתי, ארבע וחצי בלילה

אֵיפֹה הֱיִיתֶם בַּלַּיְלָה
אֵיפֹה הַלַּיְלָה הָיָה בְּךָ,
מֶרְחָבִים שׁוֹמֵמִים, רַק בַּתּוֹדָעָה שֶׁל בֵּן-גוּרְיוֹן
לֹא מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי לִרְאוֹת אוֹתוֹ עוֹמֵד עַל רֹאשׁוֹ

למי / אורים

דוממים

וְתוֹדָה לָעֵצִים בְּעַד הַשֻּׁלְחָן, בְּעַד הַפְּסַנְתֵּר
רְאוּ אֵיךְ הַחֶדֶר מִתְהַדֵּר בִּקְרָשִׁים מְעֻצָּבִים.
יַעַר הַבַּיִת
וְהַחוֹלוֹת עָבְרוּ אֵשׁ כְּדֵי לִהְיוֹת זְכוּכִית
הַמַּכְפִּילָה אִילָנוֹת אֲחֵרִים לְיַד הַקִּירוֹת
אַף דּוֹנַג-הַדְּבוֹרִים
אוֹר נָדִיר הַמְחַכֶּה בְּנֵר
לִלְהֹב בַּחשֶׁךְ.

אֵלֶּה פְּנֵי הַשֶּׁטַח
יָקְרַת חֲפֳצִים
דּוֹמְמִים.

הדאגה

תַּרְכִּיבִי עַל עַצְמֵךְ
פַּרְצוּף שֶׁל שַׁלְוָה,
הַלּוֹחֲמָה נִגְמֶרֶת.

הַבִּיטִי בָּעֵץ, לְמָשָׁל,
אֵין לִרְאוֹת אֶרֶז מֵת הַמֵּנִיב
קְרָשִׁים לְאָרוֹן
כִּי אִם דָּבָר חַי, בִּצְמִיחָה, בִּנְשִׁימוֹת
וְסָבִיב סָבִיב כָּל הַנּופִים הָאֵלּוּ.
הַצִּפֳּרִים הַצִּבְעוֹנִיוֹת עָפוֹת לַצַּמָּרוֹת
אֵינָן רַק אֲוִירוֹנִים שֶׁל מַעֲלָה.

גַּם עֲנָנִים מְבִיאֵי גְּשָׁמִים אֵינָם
מָסַכֵּי עָשָׁן,
אֵינָם שׁוֹבְלֵי אָבָק בְּעִקְבוֹת טַנְק.

ומַה יִּפֹּל בְחֶלְקֵךְ כָּעֵת?

ישי פלג

שבא

גם מדרום תפתח הרעה
ועיניה בפוך מתייפיפת
להעלות לה את קרבננו
משתגעת אליו
גם מדרום פני שרב לוּטים
עיניים עזות מצוּפפות הריסים
תריסים לכודים מוגפים
מתכָּלִים מדרום
אז מדרום באנו ברגלינו
גברים וטף והנשים חלוצות העדיים
והתמיהות מתרפקות אל הזהב
עוד מדרום ישוב זהב שבא
גם מדרום ישוב

אז אצטק ומאיה וזאפוטק מסתגדים
לשמש צהרי קיץ
אז עמים משתייטים אל ארץ מזרח שמש
אז בענן אבק
באנו ברגלינו דרך נבוכים מתעקל
ועמוד אש לילה מאיר
להם

כְּחיות מסוגרים בין ים וחֵיל
מָן שמים בְּמעברים ירד ונִתלָהָב
שבאה לזהב

ומצפון תפתח רעה למישור
מי קפאון מתנמסים אל מורדות
ההרים ונחלים מתמלאים בשלגים
מתנכרים אלינו
ומצפון כחול מבט ארור
מילים בולמות פעימות לבבות
נשאבות למרחק סמטאות עצורות
מהררי הצפון
אז מצפון תבואי תשורי
לבנון שניר וחרמון הולמים
ותומהים אלייך מלכה
עוד מצפון תשורי שבא
אז מצפון תבואי

אז ויקינג וארי מתנשמים כפור
אל חוץ כקרח קר
אז כלבי שלג מתרחפים על צליפות שוט
אז בחלחלה ורעד בציים
להחריד באנו
בטח

עריצי גויים כסיגים במהלומות נצרפים
עין דרום נמתחת ממעל עזה
וממעל ההר בצפון רעה
גם מדרום תבוא
גם מצפון שבאה
גם מדרום

אפרת רפל-פראווי

אני ואתה

דוד ושאול
בשעות של מרה שחורה
ניגנת לפני, הלוך ונגן
בעוד מררתי נחבטה בתוכי
נחבאתי אני בכפך
ואחרי שצללת עד למעמקי
ונגהת שם במים השחורים

הייתי חייבת לרדוף אותך עד למעלה,
להשיג אותך.
לקחת ממני את החנית,
את צפחת המים
את כנף מעילי
קרעת
ולזכר הקריעה הזאת
קרע היום בתוך תוך תוכי.

בסוף מתנו שנינו על ההר
והאבנים נחבטו והתגלגלו, הלוך ושוב

(פורסם בכתב העת "משיב הרוח")

אלף-בית

בלל אלוהים את שפתינו, ושוב לא ניתן היה להכיר
מהו ששוכב בין עמודות קולך,
ואיזו שמשונית עלי להיות כדי להפילם.

רוח גדולה חלפה,
והפיצה מילותי לכל עבר,
מרחפות בחלל ונטולות הקשר הן טועות ---

ורק אתה תקבצן ברחמים רבים.

לו יכתבו אותיותינו יחדיו,
משורגות זו בזו, ומשוחות דבש.
וכך,
מלקקים מחדש,
נלמד יחד
בחדר
סדר
אלף-בית.


כמו רימון

שגרגיריו ניתזים החוצה
אני בצועה –
ובפנים נותרו תחיליותי אדומות, מבכות
על כי לוקח מהן
ממש.


אל מקום

(1)

עטופה בטלית של סביק
אני
מתוחה כאוהל
עד גדותינו
עד גדות הברכה
של שלושתנו-

בתוך הטלית אני רוצה להסתתר,
לא לזכור דבר ולא לרצות דבר
מלבד ישיבה זו בצילה של טלית זו
רק לאחוז בחוט, ולהוליך את הגעגוע
יד ביד
אל מקום שיישמע

2)

כאשר נפנף אלי סביק בידו מעזרת הגברים,
אלי, הקטנה, בעזרת הנשים,

לפתע יצאנו מעדת המתפללים
ולא היה שם איש
מלבד
סביק
ואני
והיד.

וחצתה יד זו את כל המחיצות

ואור השבת שבעינינו
חצה שבעה רקיעים
נשאנו מעלה
לקראת שבת, לקראת כלה
אל יום שכולו ארוך
אל המקום לקראתו אנו נוהרים כל הימים.

אביטל קשת

לבושה בשמלת מלמלה לבנה

תגיע לשמחתה אחותי כלה

אחותי כלה מתחתנת

בחודש הבא
כבוד הרב היושב בנתיבות כבר בירך
סמך ידו על ההחלטה

בעלה לעתיד נסע לעיר הגדולה והרוכשת
על מנת לברור עבורה טבעת אירוסין עגלגלה

מימי המקווה מזמרים בערגה

בחודש הבא
מתחתנת אחותי כלה

רשימת האורחים הולכת ומתארכת
הדוד משדרות
הדודה מנתיבות
הגננת הפאנית
והשמלה המפוארה

ותרקוד העיר המופגזת כל כולה

קול שמחה ישמע ברמה


קול ששון וקול שמחה
קול חתן וקול כלה.



נבט עולה מן השדה הפתוח לכל
וממעל נשמע קול נפץ
פריחה נקרעת
אהוב אותי
אל תאהב
הטען אותי בחמלתך
חשיכה מבליחה
אור אחרון לא מפריד בין תהום נאמרת
לתהום שכולה אימה
מסך העשן מתפזר
נשימה
אני נושמת
נשמה שנתת בי טהורה.


להחליף מילה

אֲנִי אַבָּא וְנִסִים מֵהַמַּכּולֶת
מַחֲלִיפִים דִּבּוּר במוצרים

זֶה טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ
יֵשׁ יָמִים בָּהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיף דִּבּוּר
הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים

לְמָחֳרָת אָנוּ קָמִים
כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא אֵרַע
לְשִׂמַּחְתָּנוּ נִסִים שָׁב וּמוכר לָנוּ בהקפה
בִּתְמוּרָה מוחלפת הַמִּלָּה
בְּעוֹד מִלָּה
נְשַׁלֵּם מָחָר

יִהְיֶה בְּסֵדֶר
נִסִים אוֹמֵר
הַפַּחַד נְשַׁקֵּף מֵעֵינָיו

צחצחי לָשׁוֹן
תָּמִיד תִּהְיִי נֶחְמָדָה
וְנִקְנֶה עִיתּוֹן
אָבִי נֶאֱנַח וּמוֹסִיף
אֵין שֵׁם בְּשׁוֹרָה

כְּבָר שָׁנָה שֶׁלָּמָּה שֶׁאָבִי מֻבְטָל


בְּבָתֵּי הַקָּפֶה מַמְתִּינִים ההמונים לְמוֹצָא פִּיו , לַהֲבָנָה
אָבִי מִנֵּתַח לְיוֹשְׁבִים אֶת דִּבְרֵי הָעִיתּוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
תָּמִיד טוֹב
שֶׁיֵּשׁ עִם מִי לְהַחֲלִיף מִלָּה.

דן גזית, גבולות

הִיֶּרוֹגְלִיפִים

אַתְּ חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת
שֶׁאֲנִי מְסֻבָּךְ כְּמוֹ הִיֶּרוֹגְלִיפִים;
רְאִי
כַּמָּה הֵם מוּבָנִים וּפְשׁוּטִים:
הִנֵּה
אִישׁ זָקֵן, שָׁעוּן עַל מַטֶּה וּמַבִּיט לְאָחוֹר עַל
בַּיִת
וְיֶלֶד
וְלֶחֶם
וְצִפּוֹר
וְעָנָן
וּסְפִינָה
וְדִמְעָה
וּפֶרַח
וּבַסּוֹף - מִין סִימָן שֶפֵּרוּשׁוֹ בְמִצְרִית: "אֵלֶּה הֵם חַיֶּיךָ".אָז מַה כָּל-כָּךְ מְסֻבָּך כָּאן?


כָּ ל חַ יַּ י אֲ נִ י

כָּל חַיַּי אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל
אֶל צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף
בְּצָהֳרֵי קַיִץ בּוֹעֲרִים רָץ
בִּשְׁלִיחוּת דְּחוּפָה לַמַּכֹּלֶת וְהָאוֹר
צוֹרֵב וְהַחַמְרָה צוֹרֶבֶת בֵּין
צֵל-עֵץ לְצֵל-עֵץ מְפַתֶּה
הִשָׁאֵר תַּחְתַּי טְבוֹל בַּצּוֹנֵן.
בּוּעָה וְעוֹד אַחַת תְּפוּחַת-מַיִם
מֵאֵיפֹה הַמַּיִם עַל הַצַּד הַיָּחֵף רוּץ
בַּיְּקוֹד לַמַּכֹּלֶת צֵא לָאוֹר-חוֹם לְדֶרֶךְ
הַצֵּל הַבָּא שֶׁל כְּוִיּוֹת-חַיַּי מוּלִי
אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל-אֶל-צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף
בְּעַפְעַפַּיִם צְרוּבוֹת נְהָרָה.


"אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א: יב)

אֲנִי הָיִיתִי קֹהֶלֶת עַד שֶׁפֻּטַּרְתִּי טֶרֶם
פְּטִירָתִי וַיִּשְׂרְפוּ עֲצָמַי לַסִּיד בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס
וַיִּכְתְּשׁוּנִי בְאַגָּן חָתוּם בִּמְעֻמְעָם
דִּמְדַּמְתִּי בַאַפֶּדֶן מָלַכְתִּי בַכֵּס וְשָׂרוֹת וּשְׂרָפִים
מֵסֵבִים סְבִיבִי לִסְבוֹא מִנְּבָלִים מַזִּים מוֹר
בְּמַזְלְפִים מְעֻלְּפֵּי סַפִּיר פַּעַם ה י י ת י מ ל ך ב י ר ו ש ל ם

סֻמָּא צוֹפֶה בַּצִּיָּה צְרוּב צִפִּיּוֹת צְלוּבוֹת בְּצִדֵּי
דֶרֶךְ אֶפְרָתָהּ.
עַד שַׁקַּמְתִּי וַאֶקוֹדָה לָהֶבֶל לִבְלִיל קַתְּרוֹס וְחָלִיל וִילֵל
הַנֵּבֶל, וְרוּחַ קָדִים מְרָחֶפֶת עַל פְּנֵי הָהֶבֶל הַמִּתְאַבֵּךְ וְהוֹלֵךְ וְחֵיל
הַכָּרִי וְהַפְּלֵתִּי מְצָחֵק סוֹכֵך בְּלַהַט יַעַר הָרְמָחִים קִינַת
שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, אִתָּי הַגִּתִּי אוֹתָן מְשַׁגֵּל הַנָּבָל הֶעָרֵל

הָיִיתִי מֶלֶךְ



שני שירים קצרים על אהבה

מַטְּחֵי הַמִּשְׁאָלוֹת יָצְאוּ דְחוּפִים שָׁטְפו
מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
עַל פְּנֵי תַמְרוּרֵי אַזְהָרָה כְשָׁפּוּדִים
בְּמַעֲבָר הַנַּחַל
וְהוֹתִירוּ
בְכַפִּי אֲסִימוֹנֵי עוֹפֶרֶת מִמִּטְבָּעָה
עַתִּיקָה בִּלְתִּי מְפֻעְנַחַת.





בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,
וְתַנֵּי הַסְּפֵקוֹת הֵגִיחוּ
וּפָשְׁטוּ עַל מַה שֶּׁקוֹשַׁשְׁתִּי.
הָרֶטֶט שֶׁבָּךְ נִסְפָּג בְּמַצְּעֵי הַשִּגְרָה
מוּל אָהִיל בַּתִּקְרָה כְמוֹ חֶרֶב דָּמוֹקְלֶס:
כִּי טֶרֶם שַׁחַר סָמִיךְ אֶחָד
תִּרְפֶּה הַאֲחִיזָה.



(נכתב בקיטור הקַלְדֵירה, סנטוריני)

הֵקִיץ הַצֹּפֶה לְשֵׁמַע אִוְשַׁת הַמִּשְׁעוֹל הַשָּׁחוֹר:
מִ רְ מָ ה , אֲ חַ זְ יָ ה -
הֲשָׁב בֶּן-נִמְשִׁי בִּשְׁעָטָה
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה

מֶלֶךְ סוּמָא וּשְׁלָגִים בִּזְקַנוֹ בְעֲלִיַּת הַגָּג
בְּכֵה, חָכָם -
צְרַח צְלוֹל כַּשַׁחַף.
שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה
אֲנִי רֹאֶה

רות נבו

הבל הבלים

הבל הלך לעולמו
ואני בת קין
שאל מנחתי לא שעה
נשארתי לעבוד אדמה
לבהות בשמים מאובקים
למחזר הבטחות
אולי ירד גשם
קין קיינים


עין הקיקלופ

עצמתי ליבי מדעת
אטמתי עיני מהרג
שה
סובבתי עצמי בהכח
שה
אך עין הקיקלופ
ידעה והבגידה
אותה כיבתה
כמו חרב
אודיסס המלובנה

עדי וולפסון

מטמון

בשעה הנכונה,
חמישה עשר צעדים מקרן רחובות סמילנסקי והחלוץ
בקו אווירי לכיוון המסגד הגדול,
אם תעצום את העיניים
תוכל לשמוע את הרועים חוזרים מהבאר וצוחקים עם אברהם
ואת הרכבת הטורקית מפלחת את לב המדבר.
שלושה צעדים משם, בפאתי מרכז הצעירים,
שואט חֵייל הפרשים האוסטרלי, וחיילי חטיבת הנגב
מיוזעים ומאובקים, נחים על אדמת הלס,
ואפילו המאסטרו ברנשטיין מנגן
רפסודיה בכחול.
עוד 52 צעדים מדוּדִים, והאוויר
מתמלא בריח מתוק של גלידה, שנישא עד לדוכני השוק הבדואי
בפאתי העיר.
רק מספר צעדים ואַת
יושבת בקפה פִּטפוּט חולמת על העיר
הגדולה.

*

במכתש הבטן
מרוכז
זיכרון ההתנתקות
האין סופי

בטבור היקום
מבקשת
להתחבר מחדש
לאמא.


ילדות

כל כך הרבה דברים יפים
הנחתי על השביל שנקשר כמו חבל
מבית הורי ועד לשפת התהום
שצופה אל ים המוות.

וגם תגליות גדולות
של ילד קטן
שבלילות טובע בחולות הנודדים.

שלא לדבר על אהבות.

אבל עתה, כשאני נזרק
מרחם המדבר אל המים הגדולים
אני מוכרח לפרש לבדי
את הצימאון.

הרגל

מי שלא גר ליד הים לא מתגעגע
לריח המלח, לטעם
החול, לצחוק שמדגדג
בכפות הרגליים,
לסימפוניית הגלים.

עכשיו אַת צריכה להרגיש את המדבר.


בירוקרטיה

ים המלח מתייבש בצינורות המקובלים
מישהו סַכָר את פי הירדן
ואחר קַשָר את פִרְקֵי הנחלים
ואפילו השמש,
באופן טבעי,
מגלחת את פני המים.

בעוד כמה שנים, או יותר
יעמדו במקומנו
נציבי מלח רבים,
להזכיר כי על חטאי סדום ופשעי
פקידי ירושלים לא יֲֲשִׁיבֶנּוּ.

אדלינה קליין

איזה מן מפה

איזה מן מפה פרֻשה
בהרים אפלים .
בהירים לפרקים...
נוסעים בעקבות כבישים חסויים
וצללים של ערב
נופלים במחיצת חיות מדבר
מסתתרות בנִקרוֹת
צופות בעצים מותשים מיובש
בעיקולים הפתלתלים האלה
אין לדעת את מי תפגוש
מול שכבות הטיט הצבעוני במכתשים הנטושים.

היכן מתמקדים

היכן מתמקדים
נהרות אבני-חן
ועצים קטנטנים
המחיים נווה מדבר?
אינני רואה בעשב זה
בהירות פסטורלית מתרחשת
רק זקן ערבי קולה קפה בקנקן
על מדורה רוחשת
שורפת אבני דרך.

ליאורה כהן

יומן עורף מבאר שבע

קיוֻיי קסאם

קונוסים מאלומיניום
(בתוכם מסמרים מלופפים גופיות ישנות)
נוחתים בכרי דשא רכים
יש הסכם: הזרזיף מצווה לא לצעוק בינגו
ואנחנו משתתקים כדי לא לפספס.
סוף סוף באה מלחמה לייט להעיר את האדרנלין מרבצו
אפשר לשחק במחבואים או לקושש תלושי גבורה
לא נעזוב, בעיקר לא עכשיו
הלוואי שייפול על הבניין ונקבל דירה חדשה, הריהוט כבר מרופט.

אחרי האזעקה
אחרי האזעקה אני חוזרת לחיתוך הסלט ולתפנוקי פיצוי רגשי
(יש אנשים שברזיהם אינם מטפטפים).
ביום יש קסאמים, בלילה חזיונות הפצצה, וסופות חול מסמאות את חיכי.
זו היתה הזדמנות "מכובדת" לקבל את אהדתך.
חיכיתי לך בשובֵר שרשרת הניתוק
על ספסל "ראובן הגבר".
בקצות אצבעותי ריח של סיגריה וגוף, איני בטוחה אם שלי.
*
איבר
אוזן חדשה גידלתי, כרויה
אוזן סיסמוגרף
אוזן דופק חזק
מתעלפת מגיהוקי חלונות,
מכוניות מותנעות, פקס וקטנועים.
היום בסופר, הפסקת חשמל
כולם היו נכונים לזנק.
*
רפלקסיה
הדחיפות בסובלימציה-
השד יודע מה מסתתר מאחוריה
בינתיים הוא (השד) טרוד בשימור ובצילום,
צורה יפה של מוח צפה בנוזלי פורמלין.
*
סדר לילה
אני ישנה בסלון עם נעליים, הדלת נעולה בחצי סיבוב
המקלחות נשקלות בכובד ראש וכן השתרעות האיברים
בבטן שלי יש שתי קלמנטינות ועוד כמה דברים
ובטלוויזיה פרסומות בטעם רע.
בחמש רדיו דרום מעיר את אשקלון להיכנס למרחב המוגן
ובבוקר אישה צעירה בבאר שבע ועיניים אדומות.





*
יש בוטות שהיא כהתרת כפתורי המכנס לאחר ארוחה.
את אצבעותיך העבות הנחֵיתַ לחבק אותי
בחום אולטרה-סגול.
שניים משבט "אינטימיות מהירה"-אחד לבטח ניזוק.
הריבוד שלך אינו מתיר
למצוא צידוק מושלם לכעס.
צה"ל,תקראו לי, אני באה.

אזעקה
האזעקה שורקת
הווו הוווווו
מה שצריך לקרות יקרה
אבל מה שלא מתביית גורר אותי מטפטפת מהמקלחת לחדר המדרגות

סורוקה
בית- החולים
עיר חלל לעצמה.
מערכת הכּריזה דאגה להודיע חגיגית:
אזעקת אמת
אזעקת-
אמת.
בספיקת כף הבמאי מסדר את כולם לעולם חדש
אפילו בלי להחליף תלבושות.

זיווה
זיווה מתל השומר אמרה דברים נכוחים
נשמי- עמוק –אויר- צח לכי לטיפ-ול
ועיניה זזו פחות ממסגרת המשקפיים.
אמרתי לה:זיווה, לי יש כתב נטוי.

חדר המדרגות
השכנים מגיחים ממחילותיהם
שלטי "כאן גרים" פולשים אל תוך הבתים.
ילד קטן יוצא מתוך חלום
השביל בצד עדיין לח מטקס טרום שינה.
נכון שהכי כיף כאן, אני מתחננת אליו,
מעלָה בועיות מתחתית האקווריום.
בניע מוצץ הוא מאשר כל עווית
ונושא אותי על כנפי הפיג'מה .

אין אדם הולך לפי תומו
אזעקה באמצע הדרך
השליכה אותי למרגלות עץ.
ריח רע עלה מן האדמה.
בשדרות רוטשילד שבתי לפגוש את העצה
עליה שוכבת אישה
זרועותיה מפהקות
ועל ירכיה קיפלולי סדין.
ויש גם קרואסון משובץ צימוקי חן.


שכנים
התרתי לשכניי לאסוף אותי אל חיקם
מארון החשמל בפרוזדור.
הם קוראים לי אסופית
ואני שותה איתם נס.


משהו
הידיים שלי ששברו כמה שמשות
ותלשו גם קצוות שלמות משיער ראשי
ליטפו בחדר המדרגות את הרעד של גאיה
(אני חושבת שזה היה הרעד בכבודו ובעצמו).

שכן
יש רשתות פרושות
גם כשדפיקה בדלת
פירושה הזמנה למוקפץ של ארוחת ערב.
הלוואי ויכולתי לעקור את הבטן הכדורית שטיפחת
ולמרוט מפניך את שכבת העור השומנית.
"הדבר הנפרם" שחפצתי לגלות התעקש מולי
עד שניערנו את הרשת כמו מפה
והעפנו את כל המחשבות
לכל הרוחות.

אבישי חורי, 17, באר שבע.

I
הקיץ הזה היכה בלי אזהרה
ורוחות חמות ליחכו את הזרועות
התעוררתי וידעתי - עוד לא שבה ההכרה
כבר מטאטאים מפה עכשיו משקעים ושאריות,
זיכרונות וימים שידעו ימים טובים מאלה
רגשות שגואים ברגע
למראה שמים אפורים וטבע
מתעורר
כל אלה יתקפלו, יצטנפו, ייבלעו, יפנו את הדרך
עד החורף הבא.
II
ואולי הקיץ אלמד בינתיים
לרצות את המצוי
ולמצוא את הרצוי
ביובש הזה, בהכרה שמחלחלת לאטה
יש איזה שד
שמרחף באוויר העומד
שסודק את האדמה
שמועך במלקחיו את הרקה
שמנצל את ההזדמנות לטרוף כל דקה
הוא לועס את השניותומלקק את השפתיים
ואני שכבר נפלתי מציר הזמן
הוא לא ימצא אותי כאן...

רגבים נפרדים זה מזה
חמסין לא נשבר מהר כמו אדם
ועוד מעט לא יישאר כאן הרבה
רק סדק מתפתל בין כלום לכלום
אופק מתפורר בדממה החמה
שמחרישה אוזניים
ועין הסערה
עמוק בעיניים

אסתר ויתקון

נפתחו לי שערים

מִתֵּל-אֲבִיב בּוֹאֲכָה נֶגֶב
נִפְתְּחוּ לִי שֶׁעָרֵי הַבְּשׂוֹר,
טָבַלְתִּי בְּמִקְוֵה יָרֹק מָשׁוּחַ בְּאוֹר רַךְ
מִתְפַּשֵּׁט הוֹלֵךְ וְזַךְ.

עַל אַדְווֹת הַהִשְׁתַּוּוּת
וְרִנַּת יְצוּרִים בַּשָּׂדוֹת
זָרַמְתִּי אֱלֵי מְחִילוֹת.

בִּמְכוֹנִיתִי דָּהַרְתִּי
כְּאֵלִיָּהוּ בְּאֵשׁ מֶרְכַּבְתּוֹ,
וְאֵינִי רוֹצָה לָרוּם, כמותו,

רַק לִטְבֹּל עוֹד וְעוֹד
בְּמִישׁוֹרָיו הַיְּרֻקִּים שֶׁל אור הַבְּשׂוֹר וְלִטְהוֹר