שלושה שירים וציור מאת יונה לוי גרוסמן - מושב עין הבשור

מכל ההרים והפסגות

המתנשאים

כמתריסים.

מכל הגבעות

הפרוסות זו לצד זו

ככריות

רוך

וכזב.

מכל אלפי המרחבים

המשתרעים מאופק עד אופק,

דממה וצהלה

ורעב ושובע,

שיממון ומרבדי צבעים

המתחלפים בם לפרקים,

מחפשת אני,

אחר נקיקים

וערוצי הנחלים

בם,

שיחי הגלגל הנעקרים

עומדים כעדים של רגע

מספרים:

פעם זרמו מים

בארץ צייה.

 ******

כאן,

במקום הזה,

ליד פיצול הקרקע המיוחד הזה,

קשה לראות.

ניצב ביתי הלבן.

כשאני מציצה מבעד לחלון

יש לי מסגרת של מקום

אליו אני מתעוררת.

כשאני פותחת את הדלת

נעלמות כל המסגרות

והמקום בולע אותי,

את ביתי

ואת זמני אל קרבו.

בערב כשהחושך משתלט על הכול,

אני נכנסת אל ביתי היצוק בטון ומלט,

קירותיו איטונג מבודד וריצפתו פלחי שיש איטלקי.

אני מתעטפת בריבוע קטן

שאת מידותיו מסוגלת אני לספור.

כאן במקום הזה,

גם אברהם נטע פעם את אוהלו

ובעלות החמה,

סביר להניח,

דורכות רגלי לעיתים

על פיסות קרקע ואבן הזוכרות את מגע רגלו.

ולאחר שניסה כוחו בספירת הכוכבים, אין-סוף

היה הוא נכנס להתעטף במשולש הקטן שלו

שאת מידותיו מסוגל היה להעמיס על כתפו.

כאן במקום הזה,

בגלגולי הקודם הייתי שרה

שנים ליטפתי את מראות אברהם

כשדמעותי רחצו את כפות ידיו

ומתתי,

עת בני יחידי,

שהודות לו צחקתי,

נלקח אל העקדה.

כאן, במקום הזה,

בנקודה הקטנה הזו ממש,

ליד פיצול הקרקע המיוחד הזה

קשה,

קשה לראות.

************

 

באין אלוהים

לאלוהים,

רעם תותחים

היה לשיר ערש.

כמתכת יצוקה שוקעת

למלא תהומות ליבי.

ואימי,

ששיריה רקמו את כל החלומות,

נעטפה בדממה

אחרי ליל קרבות.

להרדים ילדי,

בשקט.