מה שנשאר בסוף/ נעמה מלכיור, קיבוץ אורים.
במלאת שנה לתכנית ההינתקות
לֹא מִכְּבָר רָצִיתִי לִכְתֹּב שִׁיר שֶׁיַּתְחִיל בַּמִּילִים:
עוֹד מְעַט יִשָּׁאֲרוּ מִכֹּל זֶה רַק עֲקֵבוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת בַּחוֹל.
בְּזִכְרוֹנִי הֵד עָמוּם שֶׁל מַחְסוֹמִים וּתְעוּדוֹת תּוֹשָׁב
נִמְהָלִים בְּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁל נַעֲרוֹת מִתְבַּגְּרוֹת שֶׁצּוֹעֲקוֹת וְאַף אֶחָד לֹא מֵבִין
וּבַאֲרוֹנוֹתֵיכֶם חֻלְצוֹת כְּתֻמּוֹת מְיֻתָּמוֹת.
עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאָה שֶׁצָּדַקְתִּי וְאָכֵן -
עֲקֵבוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת בַּחוֹל עוֹד מְסַמְּנוֹת בְּשִׁכְחָה
אֶת הַדֶּרֶךְ לְמָעֹז הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.
הֵן כְּבָר אֵינָן נִתְקָעוֹת בַּמַּחְסוֹם שֶׁמִּחוּץ לְבֵיתִי
(אֲבָל אֵין לָהֶן לְאָן לְהַגִּיעַ)
אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי גָּרָה כָּאן; שָׁמַרְתִּי אֶת הַתְּעוּדָה לְמַזְכֶּרֶת.
הַנֶּגֶב חָזַר לְקֶצֶב לֶב אִטִּי
כְּאִלּוּ נִתְקָף שִׁכְחָה פִּתְאוֹמִית וְכִמְעַט שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר מה הָיָה כָּאן.
- - רַק שִׁלְטֵי מע"צ מַצְבִּיעִים לִי עָל הֶחָסֵר;
אֶת "גּוּשׁ קָטִיף" מַחֲקוּ מִכֻּלָּם
וְהֵם עַתָּה כְּמוֹ אָדַם קְטוּעַ אֵיבַר
(אֵין לוֹ, אָבַל כְּבַר לָא כּוֹאֵב).
הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן נוֹשֵׁם נְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת בַּבָּתִּים שֶׁלָּכֶם,
שֶׁתָּמִיד הָיוּ,
חָבוּי בְּתוֹךְ אֲרוֹנוֹת בְּגָדִים
מְלֵאִים בְּחֻלְצוֹת כְּתֻמּוֹת לְמַזְכֶּרֶת.
26.3.06, כ"ו אדר תשס"ו.
התפרסם ב"גג" 16 (2007)
פה לא נופלים קסאמים
נעמה מלכיור - אורים
(סיפור זה נכתב לפני כשש שנים, ופורסם לראשונה באתר "סיפורי קיבוצים")
הקיץ נאסף אל חיקו. אלול. באביב של שנה שעברה, החלה המתיחות הביטחונית לטפטף גם אל בועת חיינו, לאט לאט, מחלקת מפתחות לחדרים, ומחזירה את הילדים מהמשחקים בשש וחצי, כשעוד אור. משקיטה את כל המיית הקיבוץ בבת אחת. האנשים נבלעים אל בתיהם המוארים, ומבשלים ארוחות ערב לעצמם.
איור מאת יעקב גוטרמן
גיא עולה לכיתה א'. בטיולים המשותפים שלנו יחד הוא לא רואה ולא יראה יותר שדות מוריקים למרחב הפתוח, ואופק נמתח לאין קץ מישורים. גיא טרם למד את הפזמון של המנון הקיבוץ. אנו עוצרים בנקודה אחרת כל פעם, ואני עונה על שאלותיו בניסיונות כבושים.
"אתמול ראיתי בחדשות טילים, קסאמים, ליד הבית החדש שלי. זה מסוכן, נכון?" גיא שואל אותי, מצפה שאדע לפצח את הקושיה החמישית.
"אני חושבת שיש שם גדר", אני עונה, "כמו זו שיש לנו כאן. חוץ מזה, בדרך כלל קסאמים נופלים רחוק מאוד מהבתים עצמם"
"זה עראפת אשם בהכל" גיא טוען בפניי, חדור אידיאולוגיה פוליטית מגובשת כבר בגיל שש.
"מה זה משנה?" אני משיבה בעייפות (בגיל שבע-עשרה, הקשר שלי לאידיאולוגיות מתבצע דרך מבחנים בהיסטוריה גרידא, גם זה במקרה הטוב), "לך לא יקרה כלום"
גיא יכול לראות עכשיו רק קוצים חנוקים המבקשים לנבוט בשדה הצהוב, והוא יודע היטב שהעץ הבודד רחוק עכשיו, הרבה מעבר לתחום הבטיחות שהורשה לו. הוא רואה הכל דרך גדרות.
בצד השני של הגדר מתחילים כבר לסגור את הבריכה. עוד מעט יישפכו כל המים חזרה למאין שבאו, ושער הבריכה יינעל. את גיא אין הדבר מעניין; הגדר חוסמת לזווית עיניו את קנה הנשימה של החלק הזה בנפש בו סופגים נופים (ובילדות הרי פיתחנו כוח סיבולת וספיגה עצומים לכך). הוא מבקש להמשיך לנסוע. אנו ממשיכים בהקפה שלנו את הכפיתה הבלתי אפשרית הזו של הקיבוץ. "תראי - " אומר לי גיא, "בצד הזה הקיבוץ, ובצד השני, אחרי הגדר, כל הואדי!"
אני יודעת שעוד כמה חודשים השדה הצהוב יוחלף בשדה ירוק של עשבים, צמחים וחיטה, אך עוד אני יודעת, שגיא לא יהיה כאן כדי לראות זאת.
"אתה זוכר שהיינו כאן בחורף, גיא?" אני מנסה להשיג את תשומת לבו, אך הוא עסוק בחקירת כל הנוף סביבו - רואה ומגלה עולם, כאילו זוהי הפעם הראשונה שנגלות לפניו חרציות, או דרדרים, או שאריות של גדרות תיל. אין ספק, אני חושבת לעצמי, שהוא בשל ומוכן לעלות לכיתה א', להיסגר בחדר לבן עם ציורים של חגֵי ישראל על הקירות, ולהסתקרן עוד על אודות פלאים אחרים, כמו פונקציה ריבועית, פירוק אטומים ותהליכים ברביית צמחים.
אנו עוברים ליד המאנז', ולפתע אני חשה שבעצם לא הכל כבול בגדרות. "הנה" אני אומרת לגיא, אף על פי שלא ביקש דבר, "אתה רואה את הסוסים? ראה איך הם מתהלכים להם בחופשיות, בתוך כל העשב הירוק הזה!" אני מנסה להסתיר את התפעלותי חסרת השחר, אבל גיא קולט אותי. "אז למה הם לא רצים?" הוא שואל, ומוסיף שגם להם יש גדר, היא פשוט לבנה כזו, אז לא שמנו לב אליה.
"את יודעת" גיא פונה אלי, "עוד כמה ימים אני כבר לא אהיה כאן".
"כן, אני יודעת. אתה תעבור למקום חדש", אני שותקת לרגע, ומוסיפה - "אתה חושב ששם יש שדה כזה, וּוֲאדי כמו שלנו?"
גיא נושם את הנוף סביבו, נושף חזרה ועונה לי בכבדות מה - "לא. בחיים לא"
בסוף הטיול שלנו, על תלולית העפר לכיוון החדר שלי בחברת הנעורים, גיא ואני גוררים כבר את האופניים; אין אנו מעוניינים למהר לשום מקום, וגם ככה אנחנו בין הגדרות. "כאן לא נופלים טילים, נכון? גם לא בשדות, וגם לא ייפלו פה." גיא תולה בי תקוות ועיניים בו בזמן. אני מניחה שהוא הבין כבר שכדי לקבל תשובות חכמות, כדאי לו לענות לשאלותיו בעצמו, ולא להעסיק אותי בדברים שמאז ומעולם התקשיתי למצוא בהם סדר. יתר על כן, אני מרגיעה אותו שכאן באמת לא נופלים קסאמים, ומנסה להשתמש בשפה עם מונחים שהוא מכיר, כדי שיבין אותי היטב, אולם אני יודעת שהוא מבין טוב יותר ממני, או מכל מבוגר אחר.
פתאום גם אני ילדה שהולכת לכיתה א' עם תיק גדול, וגם אני צריכה מישהו שירגיע אותי, שיאמר לי ברוגע של מבוגרים שכאן בטוח.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה