מטמון
בשעה הנכונה,
חמישה עשר צעדים מקרן רחובות סמילנסקי והחלוץ
בקו אווירי לכיוון המסגד הגדול,
אם תעצום את העיניים
תוכל לשמוע את הרועים חוזרים מהבאר וצוחקים עם אברהם
ואת הרכבת הטורקית מפלחת את לב המדבר.
שלושה צעדים משם, בפאתי מרכז הצעירים,
שואט חֵייל הפרשים האוסטרלי, וחיילי חטיבת הנגב
מיוזעים ומאובקים, נחים על אדמת הלס,
ואפילו המאסטרו ברנשטיין מנגן
רפסודיה בכחול.
עוד 52 צעדים מדוּדִים, והאוויר
מתמלא בריח מתוק של גלידה, שנישא עד לדוכני השוק הבדואי
בפאתי העיר.
רק מספר צעדים ואַת
יושבת בקפה פִּטפוּט חולמת על העיר
הגדולה.
*
במכתש הבטן
מרוכז
זיכרון ההתנתקות
האין סופי
בטבור היקום
מבקשת
להתחבר מחדש
לאמא.
ילדות
כל כך הרבה דברים יפים
הנחתי על השביל שנקשר כמו חבל
מבית הורי ועד לשפת התהום
שצופה אל ים המוות.
וגם תגליות גדולות
של ילד קטן
שבלילות טובע בחולות הנודדים.
שלא לדבר על אהבות.
אבל עתה, כשאני נזרק
מרחם המדבר אל המים הגדולים
אני מוכרח לפרש לבדי
את הצימאון.
הרגל
מי שלא גר ליד הים לא מתגעגע
לריח המלח, לטעם
החול, לצחוק שמדגדג
בכפות הרגליים,
לסימפוניית הגלים.
עכשיו אַת צריכה להרגיש את המדבר.
בירוקרטיה
ים המלח מתייבש בצינורות המקובלים
מישהו סַכָר את פי הירדן
ואחר קַשָר את פִרְקֵי הנחלים
ואפילו השמש,
באופן טבעי,
מגלחת את פני המים.
בעוד כמה שנים, או יותר
יעמדו במקומנו
נציבי מלח רבים,
להזכיר כי על חטאי סדום ופשעי
פקידי ירושלים לא יֲֲשִׁיבֶנּוּ.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה