אני ואתה
דוד ושאול
בשעות של מרה שחורה
ניגנת לפני, הלוך ונגן
בעוד מררתי נחבטה בתוכי
נחבאתי אני בכפך
ואחרי שצללת עד למעמקי
ונגהת שם במים השחורים
הייתי חייבת לרדוף אותך עד למעלה,
להשיג אותך.
לקחת ממני את החנית,
את צפחת המים
את כנף מעילי
קרעת
ולזכר הקריעה הזאת
קרע היום בתוך תוך תוכי.
בסוף מתנו שנינו על ההר
והאבנים נחבטו והתגלגלו, הלוך ושוב
(פורסם בכתב העת "משיב הרוח")
אלף-בית
בלל אלוהים את שפתינו, ושוב לא ניתן היה להכיר
מהו ששוכב בין עמודות קולך,
ואיזו שמשונית עלי להיות כדי להפילם.
רוח גדולה חלפה,
והפיצה מילותי לכל עבר,
מרחפות בחלל ונטולות הקשר הן טועות ---
ורק אתה תקבצן ברחמים רבים.
לו יכתבו אותיותינו יחדיו,
משורגות זו בזו, ומשוחות דבש.
וכך,
מלקקים מחדש,
נלמד יחד
בחדר
סדר
אלף-בית.
כמו רימון
שגרגיריו ניתזים החוצה
אני בצועה –
ובפנים נותרו תחיליותי אדומות, מבכות
על כי לוקח מהן
ממש.
אל מקום
(1)
עטופה בטלית של סביק
אני
מתוחה כאוהל
עד גדותינו
עד גדות הברכה
של שלושתנו-
בתוך הטלית אני רוצה להסתתר,
לא לזכור דבר ולא לרצות דבר
מלבד ישיבה זו בצילה של טלית זו
רק לאחוז בחוט, ולהוליך את הגעגוע
יד ביד
אל מקום שיישמע
2)
כאשר נפנף אלי סביק בידו מעזרת הגברים,
אלי, הקטנה, בעזרת הנשים,
לפתע יצאנו מעדת המתפללים
ולא היה שם איש
מלבד
סביק
ואני
והיד.
וחצתה יד זו את כל המחיצות
ואור השבת שבעינינו
חצה שבעה רקיעים
נשאנו מעלה
לקראת שבת, לקראת כלה
אל יום שכולו ארוך
אל המקום לקראתו אנו נוהרים כל הימים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה